בשנה מעוברת יש לנו שני חודשי אדר שבהם 'מרבים בשמחה'. באדר ראשון מציינים את פורים קטן, שהלכותיו חותמות את חלק אורח-חיים של השולחן ערוך. בסוף סימן תרצ"ז הרמ"א כותב שיש לחוש לדעת המחמירים, ולהרבות קצת בסעודה בפורים קטן. לסיום הרמ"א מוסיף פסוק מספר משלי: "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד".
הרבי עומד על העובדה המעניינת, שהרמ"א פותח ומסיים את שולחן ערוך אורח-חיים בשני 'תמידים': את ההגהה שלו בסימן א' הוא פותח בפסוק מתהילים: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", ואת הסימן האחרון הוא מסיים ב"ְוטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד".
שני ה'תמידים' האלה הם יסוד לכל עבודת ה' בחיי היהודי, כפי שהיא מסודרת באורח-חיים. היסוד הראשון הוא קבלת עול מלכות שמיים, והשני – עבודת ה' בשמחה. שני היסודות הללו, צריכים ללוות את היהודי לכל אורך הדרך.
אבל למה הרמ"א חיכה עם העיקר הגדול של עבודת ה' בשמחה עד הלכות פורים קטן? לכאורה כבר מהשכמת הבוקר, או לכל הפחות מהלכות תפילת השחר, היה צריך לקבוע את היסוד של השמחה!
הרבי מסביר, שהתשובה לעניין הזה טמונה בהבנה ששני ה'תמידים' הללו הם לא חלק אינטגרלי מהשולחן ערוך, אלא הן הקדמה כללית ומקיפה לשולחן ערוך.
האם אתה רוצה את ה' כמלך?
התוכן של השולחן ערוך כולו הוא קיום מצוותיו וגזירותיו של הקב"ה, ויש לזה הקדמה בסיסית. המשנה אומרת שפרשת 'שמע' קודמת לפרשת 'והיה אם שמוע' כדי "כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה, ואחר-כך יקבל עליו עול מצוות". אם כן, השולחן ערוך שייך לקבלת עול מצוות. ואולם הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" הוא הקדמה כללית לכל השולחן ערוך. עניינו הוא הקדמת 'שמע' ל'והיה אם שמוע'. זו קבלת עול מלכות שמיים תחילה, קבלה שאינה קשורה לקיום המצוות הספציפיות. היא עצמה לא חלק מהמצוות, אלא הקדמה הכרחית, בטרם מתחילים לדבר על המצוות.
קבלה זו של עול מלכות שמיים יש לה אופי ייחודי. אמנם גם לפני כל מצווה צריך לקבל עול, ולקיים את המצווה מפני שהיא רצון ה', אבל קבלת עול מלכות שמים של 'שמע ישראל' אינה קשורה לעשייה. מקבלים עול אפילו בלי מצוות בכלל. במילים 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' אין מצווה. כאן עול מלכות שמיים פירושו לדעת שה' הוא המלך! הוא בעל הבית. הוא הבוס. נקודה.
בספרי חסידות מובא משל שמופיע במדרש: "משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזירות! אמר להם: כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם, שאם מלכותי לא יקבלו, גזירותיי לא יקבלו".
נוכל להבין את העניין כשנתבונן ביחס של הציבור לממשלות בימינו. האם אנחנו מקבלים עלינו את הממשלה כמלך? אמנם אנחנו מעוניינים בחוקים ובסדרים, כדי שלא יהיה מצב של ג'ונגל ובלאגן, ש"איש את רעהו חיים בלעו". אבל מצד האמת איננו רוצים שראש ממשלה כזה או אחר דווקא הוא יהיה המלך שלנו. איננו מעריכים אותו במיוחד, אלא פשוט שמים מישהו בראש המדינה, כדי שזו תתנהל בצורה טובה.
ואולם באשר למלכות ה' הגישה הפוכה לחלוטין. הקב"ה אומר שקודם כל עלינו לקבל אותו למלך עלינו. עוד בטרם הוא נותן לנו חוקים, הוא המלך שלנו. גם כאן חוזרת הנקודה של מלכות שקודמת לגזירות, והיא הנקודה של ה'תמיד' הראשון בשולחן ערוך – "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד".
האגוז הקשה פוצח
חסידים מספרים איך התקרב ר' לייבל'ה איגר לחסידות. הוא היה נכד של רבי עקיבא איגר, ורחוק מעולם החסידות. חותנו אף היה מתנגד גדול, וחשש שהוא יתקרב לחסידות, ולכן השביע אותו שלא יעז לדבר אפילו מילה אחת עם חסידים. פעם אחת הרבי מקוצק הורה לחסידים שלו שידאגו להביא אליו את ר' לייבל'ה. החסידים לקחו את המשימה ברצינות, ונסעו לעיירה שבה התגורר, בהיותו אברך צעיר. בכל פעם שניסו לדבר איתו, לא ענה, בגלל הבטחתו לחותנו.
בליל יום כיפור ישב ר' לייבל'ה בבית הכנסת ולמד, ופתאום נכנסו כמה חסידים עם בקבוק משקה וכוסיות, והתחילו למזוג ולעודד זה את זה לומר 'לחיים'. כשראה ר' לייבל'ה את החסידים עומדים לשתות משקה בעיצומו של יום כיפור, רצה לצעוק עליהם שעכשיו יום כיפור, אבל בגלל ההבטחה שלו שלא לדבר איתם – שתק. הם המשיכו בהכנות לשתיית 'לחיים', וכשכבר כמעט שתו, לא יכול היה להתאפק וצעק: "יום כיפור היום!". החסידים הביטו לעברו ושאלו: "נו, אז מה?". הוא נדהם והגיב: "מה פירוש 'אז מה'? הרי כתוב בשולחן ערוך שלא אוכלים ולא שותים היום!". הם הוסיפו ושאלו: "נו, אז מה?", והוא ניסה לענות תשובה יסודית יותר – "כתוב ברמב"ם ובמשנה…". החסידים המשיכו ושאלו "אז מה?", עד שכבר לא הייתה לו תשובה. ואז אמרו לו: "אם תבוא איתנו לקוצק, תבין גם 'אז מה'". ובאמת, אחרי הסיפור הזה הוא נסע לקוצק.
מה הרעיון? ר' לייבל'ה הבין שעד אז היה לו עול מצוות, בלי עול מלכות שמיים. כשהוא נתקל בשאלה 'למה?', כשהיה צריך לדבר על עול מלכות שמיים, לא היה לו מה לומר. יש גם אמרה חסידית בשם הרבי מקוצק, שבלי החסידות מפחדים מהשולחן ערוך, ואילו עם החסידות מפחדים מהקב"ה. לשם כך יש לנו את ה'תמיד' של תחילת השולחן ערוך. ה'תמיד' הזה הוא הקדמה כללית, ולא מצווה פרטית כלשהי. לפני הכול – קבלת עול מלכות שמיים, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד".
שמחת פורים קטן
בדרך דומה, צריך להבין את ה'תמיד' של פורים קטן, שבא אחרי כל השולחן ערוך – "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד". ה'תמיד' הזה מלמד את הצורך בשמחה, וגם הוא שייך למהות מקיפה יותר משמחה על קיום מצווה פרטית. קיום מצוות בשמחה צריך לאפיין את כל אורכו של השולחן ערוך, אבל השמחה שבאה אחרי כל השולחן ערוך שייכת למדרגה אחרת לגמרי. זאת שמחה על עצם המהות שלנו כיהודים.
לאורך השולחן ערוך עצמו ודאי יש מצווה להיות ירא שמיים וגם מצווה להיות בשמחה בעת קיום המצוות. למשל, הרמב"ם בסוף הלכות לולב מדבר על כך שמהשמחה של חג הסוכות, שהיא חלק משמחת המצווה של המועדות, "ושמחת בחגך", לוקחים כוח לשמחה במצוות בכל ימות השנה. אבל דברי הרמב"ם שם שייכים למצווה מסוימת – חג הסוכות. לעומת זה, ה'תמיד' של סיום השולחן ערוך הוא שמחה תמידית. יהודי צריך להיות כל הזמן בשמחה!
הרמב"ם מדבר על שמחה "שישמח האדם בעשיית המצוה", אבל זו אינה שמחה תמידית. יהודי לא מקיים בכל רגע מצווה, וממילא גם השמחה אינה קיימת כל הזמן. אך השמחה של "וטוב לב משתה תמיד" היא שמחה עליונה יותר. זו שמחה על עצם היותנו יהודים, ועל עצם מהותנו מאוחדים עם הקב"ה!
אחרי כל המצוות, שגם בהן יש שמחה על שיהודי זוכה להיות ב'צוותא' וחיבור עם הקב"ה, באה השמחה הגדולה יותר. זאת שמחה אחרת. שמחה כזאת מופיעה למשל בברית מילה. הגמרא אומרת שמצוות שקיבלו ישראל בשמחה מחזיקות מעמד יותר ממצוות אחרות. רש"י מסביר שהשמחה המיוחדת של עם ישראל במצוות מילה, ניכרת דווקא בסעודה שאחרי הברית. אחרי שיהודי נכנס לברית, הוא נשאר איתה כל החיים. לכן השמחה בסעודת הברית היא כבר שמחה בעצמיות מהותו של היהודי.
גם סעודת פורים שייכת לאותה מדריגה של שמחה. אחרי שמסיימים את כל מצוות היום, יושבים לסעודה. ברוב קהילות ישראל מקובל לערוך את סעודת פורים בסוף יום הפורים, וכך יוצא שעיקר השמחה של פורים היא בעצם בלילה! השמחה בשעה הזאת עליונה וטהורה עוד יותר. היא כבר אינה קשורה במצווה כזאת או אחרת, אלא זו שמחה פשוטה וגלויה, בלי שום הגבלה. כאשר שרויים בתוך עבודת המצוות, אף-על-פי שצריך שמחה, קשה מאוד להיות חדור לגמרי בשמחה, כי עסוקים במצוות.
השמחה המופלאה הזאת מודגשת עוד יותר בפורים קטן. יש לנו ימי שמחה במהלך כל השנה, אבל בהם יש מצוות, הלכות ומנהגים מיוחדים, ולכן רגש השמחה מושפע מעניינים אחרים ונוספים של עבודת ה' – המצוות וההלכות והמנהגים. אפילו בפורים, שיש בו שמחה 'עד דלא ידע', הרי יש בו עוד מצוות שצריך להתעסק בהן. אבל בפורים קטן אין שום מצווה אחרת, חוץ מהמנהג להוסיף שמחה. בפורים קטן, שאין בו מצוות מיוחדות, כל מה שמבדיל אותו משאר הימים הוא המנהג לשמוח בו. לכן בפורים קטן השמחה היא בטהרתה, ולכן השמחה הזאת מופיעה בסוף השולחן ערוך, כדי ללמד שזאת שמחה שאינה תלויה בקיום מצוות.
במציאות זה עובד
יש כאן למעשה הסתכלות אחרת על התורה והמצוות. ייתכן שמישהו ירצה לערער ולטעון שאם השמחה הגדולה ביותר היא על עצם היותנו יהודים, ולא על כך שאנחנו מקיימים מצוות, הדבר עלול להחליש יהודים בקיום המצוות; דיי להם בזה שהם יהודים… אך לפועל זה בדיוק הפוך.
ניקח לדוגמה שני סוגי הורים. יש הורים שכל הזמן משגיחים על בנם בקפדנות גדולה, ועל כל דבר לא טוב שהוא עושה, מעירים, מתקיפים וגוערים בו. לעומתם, יש הורים שגם אם הבן אינו מתנהג כמו שצריך, דואגים לומר לו שוב ושוב – "בכל-זאת אנחנו אוהבים אותך!".
אפשר לטעון שההורים מהסוג השני גורמים לבן לזלזל בהוראותיהם, ולמחרת יעשה שוב דברים לא-טובים. לכאורה זו טענה שנשמעת הגיונית. אלא ששוב, במציאות קורה ההפך. ההורים שמראים לבן אהבה גם כשהוא עושה דבר לא-טוב, גורמים לבן להשתפר ולתקן את דרכיו. ואילו ההורים שכועסים על הבן בשל מעשיו הלא-טובים וגוערים בו גורמים לבן לעשות שוב מעשים כאלה. אם תרצו להבין איך בדיוק זה קורה, תשאלו פסיכולוג, אבל תכל'ס, זאת המציאות!
כך השמחה על עצם היותנו יהודים, גם בלי קיום המצוות, מחזקת למעשה את קיום המצוות ולא מחלישה אותו! זו המציאות. לכן כשהרבי הורה איך לעסוק בקירוב יהודים, הדגיש שיש לקרב אותם, ולא לבקר אותם על שאר הדברים שיש בחייהם.
הרבי אמנם דייק שצריך להיזהר ולא לומר זאת באופן שיגרום חולשה. למשל, קורה שמבקשים מיהודי להניח תפילין והוא מתחיל לתרץ – "מה, אני אניח תפילין? הרי אני לא מקיים את זה ואת זה, ולא שומר שבת…". הרבי הדגיש שאין לומר לאדם כזה – "לא משנה מה אתה עושה, העיקר שתניח תפילין". הרי זו אמירה שאינה נכונה, וממילא גם לא תוביל למטרה. אם יהודי אינו מקיים מצווה כלשהי – זה מאוד משנה. צריך לומר לו בניסוח אחר: "העובדה שאינך מקיים מצוות אחרות אינה סיבה שלא להניח תפילין". למה זו לא סיבה? כי היהודי נשאר יהודי. אז גם אחרי כל מה שהוא עושה או לא עושה, עדיין הוא יכול וחייב לקיים את המצווה ולהניח תפילין.
יהודי שאינו שומר תורה ומצוות יכול לצאת מהנחה שכל ה'יהודי' שבו תלוי במצווה כזאת או אחרת שהוא מקיים, ולכן נדמה לו שאם אינו מקיים מצוות, הוא לא יהודי, וממילא אין לו קשר לקב"ה ולענייני קדושה בכלל. זו עצת יצר הרע. האמת היא, כמו שהרבי מסביר את שמחת פורים קטן – שעלינו לשמוח על עצם היותנו יהודים, בלי קשר למדרגתנו בקיום מצוות.
מחק את הקעקוע
יש סיפור מצמרר, שסיפר ר' משה דיקשטיין, משלוחי חב"ד בבאר-שבע, על יהודי שהתהפך לגמרי ברגע שהתייחסו אליו באהבה, בלי להתייחס למעשיו השליליים. ר' משה התחיל ללמד שיעורי תורה בפרקי אבות ובקיצור שולחן ערוך בכלא באר-שבע, וגם הניח תפילין לאסירים. כעבור זמן שם לב שהסוהר שדופק על דלתות האסירים ומזמין אותם לשיעורים, מדלג בקביעות על אחד התאים. כששאל למה לא קוראים לאסיר הכלוא שם, ענו לו שיושב שם אדם מסוכן מאוד, שאי-אפשר להיכנס אליו. השליח דווקא נדלק, וביקש להיכנס לתא הזה. הסוהרים אמרו שצריך רישיון מיוחד לזה. אחרי מאמץ ובקשות חוזרות ונשנות קיבל אחרי שבוע היתר מיוחד להיכנס לתא. באמת, האדם שישב שם היה בעל מראה מבהיל – גבר מגודל, חסון, בעל שערות ארוכות ומבט מפחיד.
האסיר ישב על המיטה, ושאל את ר' משה מה הוא רוצה. השליח התעניין קצת בחייו של האסיר, ולאחר מכן דיבר איתו דברי תורה. אחרי כמעט שעתיים של דברי תורה, שהאסיר הזה הקשיב להם בצמא, השליח שאל אם הוא רוצה לשמח את ה' ולהניח תפילין. האסיר הסכים, אבל כשהרים את השרוול, ראה השליח שבמקום שבו מניחים את התפילין יש לו קעקוע מאוד לא צנוע. הוא הסתפק לרגע אם להניח או לא, אבל החליט בסוף להניח עימו תפילין.
אחרי שיצא מהתא, הסוהרים התפלאו מאוד, ואמרו לו שהאיש אינו מסוגל לדבר עם אף אחד! הם לא הבינו איך ישב שם כל-כך הרבה זמן, ועוד שדיבר אליו דברי תורה והאסיר הקשיב לדבריו.
אחרי שבועיים קיבל ר' משה בשנית רשות להיכנס לתא של האסיר הזה. בין השאר, האיש סיפר לו על קורות חייו, איך זרקו אותו מבית הספר ואיך התגלגל לפשע. הוא הוסיף ואמר לשליח, שהוא האדם הראשון בחייו שמדבר אליו בכבוד. הוא הראשון שאמר לו 'אתה יהודי', ומתוך כך דיבר איתו בסגנון הפוך לחלוטין מכל מה שהכיר.
כשהשליח הציע לו להניח תפילין, האסיר הקדים ואמר: "עכשיו אתה יכול להניח לי תפילין בלי בעיה!" הוא הרים את השרוול, והשליח ראה שהעור במקום שהיה הקעקוע פצוע ואכול. השליח היה המום. "מה קרה?", שאל. האסיר הסביר: "כשהנחת לי בפעם הקודמת, ראיתי שקשה לך עם הקעקוע הזה. אחרי שיצאת מהתא לקחתי מלח, ושפשפתי באמצעותו בחוזקה את העור, עד שהורדתי את הקעקוע…". הוא ממש קילף את כל העור! האסיר אף ביקש מהשליח שיניח את התפילין ויהדק כמו שצריך. היה קשה להאמין איך יהודי מתהפך לגמרי. מכאן רואים כמה חשוב להסתכל קודם כול על היהודי, ולא על מעשיו.
מעלת המנהג
עניין נוסף שבו מתבטאת הנקודה של עצם היהדות הוא קיום המנהגים. כל התוקף של המנהגים בא בהתעוררות מלמטה של עם ישראל. הלשון המקובל הוא "מנהג ישראל – תורה". המנהג הוא מה שעם ישראל נוהג בפועל, וכשיש מנהג, יש עניין לקיים אותו מכוח ההסכמה של עם ישראל.
אצל חסידים עניין המנהגים בולט במיוחד. היו חסידים שהקפידו על מנהגים עד כדי מסירות נפש. הדגש על המנהגים נובע מכך שזה מנהג של יהודים. כך יהודים נוהגים.
הרבי מגור, ה'בית ישראל', היה נוהג לברך – "זיי א איד". כלומר, היֵה יהודי!
לחיים! שנזכה להיות יהודים! "וטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד".
