החסיד ובעל מסירות הנפש, רבי מענדל פוטרפס זצ"ל, בילה כעשור מחייו במחנות העבודה של סיביר הקפואה. הוא שילם מחיר כבד על פעילותו המחתרתית להחזקת היהדות ברוסיה הקומוניסטית, ועל עזרתו ליהודים רבים להימלט מבעד למסך הברזל בדרכים בלתי חוקיות.
שהותו הארוכה במחנות, כתף אל כתף עם פושעים ומתנגדי משטר, העניקה לו מבט ייחודי ורחב על העולם ויושביו. דווקא שם, בתנאים הקשים מנשוא, הוא זיקק תובנות ולקחים עמוקים לעבודת השם.
פעם שיתף ר' מענדל באנקדוטה מאותם ימים. כשהלילה ירד על המחנה, סיפר, כל אסיר קיבל נר כדי להאיר לעצמו את החשכה. בליל שבת אחד, חברי לצריף שם לב שלא הדלקתי את הנר כמנהגי. "למה אתה לא מדליק?" שאל. "היום שבת", השבתי, "ולנו, היהודים, אסור להדליק אש בשבת". אותו אסיר גוי, שראה בי ידיד, מיהר להדליק עבורי את הנר.
אלא שמיד עלה בראשי הרהור הלכתי: הרי הגוי הדליק את הנר במיוחד עבורי, ולפי ההלכה אסור לי ליהנות ממנו. פניתי אליו ושאלתי אם יסכים שנחליף נרות; הוא ייתן לי את הנר שכבר הדליק לעצמו קודם לכן, ואני אתן לו את הנר שלי. "בשמחה", הוא ענה, אם כי הבעת בלבול ניכרה על פניו, ומיד ביצע את ההחלפה.
בשבת שלאחר מכן הגוי כבר הגיע מוכן. הוא החזיק בידו את נרו הדולק, הדליק באמצעותו את הנר שלי, ומיד החליף ביניהם כדי שאצלי יישאר הנר שלו. באותו רגע תפסתי שהבעיה הפכה: את הנר שניתן לו מלכתחילה, הוא הדליק מתוך כוונה למסור לי אותו לאחר מכן, ואילו את הנר שלי הוא הדליק בידיעה שייקח אותו לעצמו. הוא פשוט זכר את התרגיל מהשבת שעברה.
אם כן, חשבתי שהפעם נאסר עליי ליהנות מהנר שלו שהודלק עבורי והותר לי ליהנות דווקא מאורו של הנר שלי. "תוכל לעשות לי טובה?" שאלתי, "אשמח אם תשאיר אצלי את הנר שלי ותיקח לעצמך את שלך". "אה, אין שום בעיה", אמר במבוכה, ואז נאנח ופלט: "מה אגיד לך, אצלכם היהודים תמיד הכול הפוך…".
התורה כותבת בפרשה שלנו: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". רש"י מסביר שבמילים אלו התורה מצווה עלינו לדאוג שחג הפסח ייחגג תמיד בעונת האביב, העונה שבה יצאנו ממצרים. ואם לשם כך נידרש לעבר את השנה ולהוסיף חודש אדר נוסף, עלינו לעשות זאת.
כדי להבין מדוע נדרשת התערבות מלאכותית שלנו בלוח השנה, נסביר זאת בקצרה. 'שנת חמה', כלומר הזמן שלוקח לשמש להשלים את הקפתה סביב כדור הארץ, אורכת 365 יום ורבע. מהלך השמש קריטי, משום שהוא יוצר את עונות השנה. לעומת זאת, חודש המבוסס על הלבנה אורך כ-29.5 יום בממוצע. אם נכפיל זאת בשנים-עשר חודשים, נקבל 354 ימים – אחד-עשר יום פחות משנת חמה.
בגלל הפער הזה, אם השנה שלנו הייתה מבוססת רק על שנים-עשר חודשי ירח (354 ימים), היינו מתרחקים בכל שנה 11 ימים ממהלך השמש. כך, פסח ושאר החגים היו נודדים בין העונות – פעם בקיץ, פעם בחורף. כדי למנוע זאת ולהישאר צמודים לעונות השנה, אנחנו מוסיפים אחת לשנתיים-שלוש חודש נוסף ובכך משלימים את הפער.
להבדיל מעם ישראל ש"מונין ללבנה" ומתחילים כל חודש עם מולד הירח, העולם המערבי מתעלם ממנו לחלוטין ומונה רק את שנת החמה. כל חודש הוא בן 30 או 31 יום, כך שהשנה כולה מסתכמת ב-365 ימים, כמניין ימות החמה. מן העבר השני נמצאים המוסלמים, שמתחשבים רק בחודשי הלבנה וכלל לא בשנת החמה. הם אינם מעברים את השנה, ולכן חגיהם נודדים על פני העונות. הרמדאן, למשל, חל פעם בקיץ החם ופעם בחורף.
עולה השאלה: למה ה' לא דאג שתהיה הרמוניה מלאה בין השמש לירח, כך ששנים-עשר חודשי הלבנה ישתוו בדיוק לשנת חמה? הרי זה היה פותר הכול, בלי צורך בפטנט יהודי שמצליח לאחוז את החבל משני קצותיו. ובכלל, מדוע יש צורך בשילוב הבעייתי הזה, שמצריך את עיבור השנה? למה לא נספור רק לפי השמש, כמו העולם המערבי, ונחסוך את כל המורכבות?
הרבי מציע כאן ביאור נפלא, על יסוד פירוש אדמו"ר הזקן לפסוק בקהלת: "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם".
העולם וכל אשר בו, מסביר אדמו"ר הזקן, נתונים בלב היהודי ותלויים בו. הסיבה היא שהקב"ה ברא את העולם "בשביל ישראל שנקראו ראשית". לכן, כפי שלימד הבעל שם טוב, כל דבר שאנו רואים בעולם צריך להוות עבורנו הוראה ולימוד. זה לא רק כי "הכל בהשגחה פרטית", אלא כי הכל מתחיל אצל עם ישראל. אם אנחנו פוגשים תופעה כלשהי בעולם, חייב להיות לה ביטוי ומקבילה בלבנו פנימה.
האדם הוא 'עולם קטן', והוא היסוד לעולם הגדול כולו. אם כך, אמר הרבי, ברור שלמניין הישראלי לפי הלבנה תוך היצמדות לחמה יש הוראה גדולה לחיינו.
ובכן, בואו ניגש למסר שמעניקים לנו הירח בהתחדשותו והשמש במהלכה הקבוע.
השמש ואורה מסמלים קביעות ותמידיות. בכל יום היא עולה במזרח ושוקעת במערב, מאירה לעולם באור גדול וללא שינויים. השמש מלמדת אותנו התמדה מהי. היא מעלה על נס את חשיבות העקביות, ההיצמדות למטרה והיציבות – בערכים, בעבודה, בנפש ובחומר. 'אנשי השמש', בהתאם, הם אותם אנשים שתמיד יהיו מאורגנים, יגיעו בזמן ונוכל לכוון את השעון לפיהם. הם בעלי חוסן ויציבות נפשית, ומצב רוחם כמעט שאינו משתנה. יש להם סדר יום קבוע וכל מהלכיהם מדודים ומדויקים. לא בכדי הניב המבקש לבטא ודאות אומר: "אתה בטוח בזה כמו שהשמש תזרח מחר?"
לאנשי השמש, אם כך, יש מעלה גדולה של התמדה ועקביות. אצלם הכל פועל בסיסמת "תמידים כסדרם". הבעיה היא שאנשי שמש טהורים עלולים להיות מרובעים ויבשים, חסרי לחלוחית, חיות, התלהבות ויצירתיות.
בנקודה הזו נכנס הירח לתמונה. הירח קובע את החודש, מלשון התחדשות. בניגוד למראה הקבוע של השמש, הירח נראה לנו פעם גדול ופעם קטן, פעם מלא ופעם חסר. בט"ו בחודש הוא קורן בשיא הדרו, ובסביבות ראש חודש צריך להתאמץ כדי להבחין בו. הירח מסמל אדם שעליות וירידות הן חלק ממסלול חייו – "מוספים כהלכתם". הוא מקורי, משתנה, צומח ללא הרף ואינו יודע מנוחה.
מעלתו הגדולה היא שבכל דבר הוא מכניס נשמה ורגש. כשהוא לומד תורה, הוא עושה זאת בחיות. כשהוא מניח תפילין, הוא עושה זאת בהתלהבות. כשהוא עורך את שולחן הסדר, הוא והסובבים אותו חווים את יציאת מצרים כאילו התרחשה זה עתה. שלא כחברו, שאצלו הכל מונוטוני, 'איש הירח' שרוי בתנועה של התחדשות, אהבת אתגר ו"מעלין בקודש".
מאידך גיסא, גם איש הירח אינו שלם כל עוד אין בו מיזוג נכון של שמש וירח. כשלעצמו, הוא עלול ליפול לדכדוך, לגלות שערכיו התערערו ושחוסר העקביות שלו מונע ממנו לממש את הפוטנציאל הגלום בו. איש הירח, שזקוק לריגוש ולהתחדשות כאוויר לנשימה, נמצא בסיכון שיזנח את ההנהגות היומיומיות והאפרוריות הנדרשות ממנו כיהודי, כי הן 'משעממות' ו'מגבילות' מדי.
לכן ישראל מונים ללבנה ובד בבד שומרים על היצמדות לחמה. החזון של היהדות הוא שילוב נכון של יציבות והתחדשות, של התמדה עם חיות, של קבלת המסורת כלשונה לצד קיום מצוות עם רגש, ובוודאי לא "כמצוות אנשים מלומדה". בשתי מילים: חמה ולבנה. הרבי מצטט בהקשר זה את הוראת חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ושואל: הכיצד? האם ריאלי שדבר יומיומי יהיה בעיניי "כחדש"? האם רוטינה ורעננות יכולות ללכת יחדיו?
אלא שזו בדיוק דרישת התורה מאיתנו, דרישה שמוכיחה כי הדבר בהחלט אפשרי: לשלב את התמידי והרגיל עם חיות והתלהבות. האמת שלנו צריכה להתחיות על ידינו שוב ושוב, ללא שינוי. גם המחויבות שלנו לתורה ומצוותיה, ש"לא תהא מוחלפת", צריכה להיות מובטחת כשל אנשי שמש. חלילה לנו אם ההקפדה שלנו על כשרות תהיה תלויה בגודל התיאבון… אוי לנו אם שמירת השבת תהיה תלויה במצב הרוח. עלינו לרכוש בנפש מחויבות ועקביות של אנשי שמש, גם אם בטבענו אנו נוטים יותר לאנשי הרוח והירח.
מצד שני, אסור להגיע למצב של קיפאון רוחני. יהיה רע מאוד אם נפתח קהות רגשית כלפי התורה והמצוות ונהפוך לרובוטים אנושיים. עבודת ה' צריכה להיות בחיות ומתוך רגש של דחילו ורחימו, ולימוד התורה שלנו צריך להיות "כמעיין המתגבר" ובהתחדשות.
באופן דומה אפשר לבאר כמה הנהגות מפתיעות בחתונה יהודית. החתן צועד לחופה כששני שושבינים מובילים אותו, כאילו היה אנוס להגיע אליה… גם החופה עצמה, כך מוסבר, רומזת ל'כפיית הר כגיגית'. ועולה השאלה: במה קשורה כפייה למעמד שכולו אהבה? אלא שזה בדיוק העניין. כשהחתן עומד להקים את ביתו, מעבירים לו מסר חשוב: הרגש חיוני, אבל יש אלמנט נוסף, חשוב לא פחות – התחייבות. דע, חתן יקר, יש כאן מחויבות לפעול למען שלום בית גם כשהאהבה דועכת והרוטינה שוחקת, כי זהו חיבור נשמתי שיסודו בהררי קודש. אתם מקימים בית לשכינה וממלאים את שליחותכם בעולם. גם אם לא בכל רגע תרגישו את זה, זה הרבה מעבר לרגש גרידא.
מעשה בכמה חסידים שהתוועדו עם האברך ר' שלמה הלברשטאם זצוק"ל, לימים הרבי מבאבוב. ההתוועדות התארכה ובשלב מסוים ה'משקה' אזל. הם הסתכלו סביב בחיפוש אחר נער מזדמן שילך לקנות עוד, אבל "הנער איננו".
פתאום קם ר' שלמה ממקומו ואמר: "אני יוצא לשלוח נער לרכוש עבורנו 'משקה' וחוזר". החסידים ציפו שיחזור כעבור רגעים, אבל חלף זמן ניכר והוא טרם שב. רק אחרי זמן ארוך הופיע ר' שלמה, מזיע כולו ובקבוק בידו. "היכן הייתם, ר' שלמה?" שאלו החסידים שרחשו לו כבוד רב. "הלכתי להביא משקה", השיב בפשטות. "אבל אמרתם שתשלחו ילד", טענו בצער על שטרח כך עבורם, "אם היינו יודעים תלכו בעצמכם, היינו הולכים אנחנו".
חייך ר' שלמה ואמר: "כשנהייתי בר מצווה, אמרתי לעצמי שאני חייב להשאיר משהו מהילד שבי איתי. כשראיתי שכולם מחפשים ילד שיביא משקה, גיליתי בעצמי את אותו ילד והלכתי…".
כל אחד מאיתנו צריך לטפח לצד הרצינות, האחריות והמחויבות של מבוגר – השמש – גם את ההתלהבות, המרץ והלהט של הילדות והנעורים, כמו הירח. עלינו להתפלל תמיד "אל הנער הזה" ולחדש בעצמנו את החיות בקיום התורה והמצוות.
אתם זוכרים מה אמר יהודה בחוסר אונים, לאחר שלקח אחריות על בנימין והעניינים במצרים הסתבכו? "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?!". מעבר לפירוש הפשוט, דרשו זאת כך: "איך אעלה אל אבי" שבשמיים, כאשר "הנער איננו איתי" – כאשר אין בי עוד את כוח ההתחדשות ומרץ הנעורים?
את פרשת ראה אנחנו קוראים בשבת מברכים אלול, חודש התשובה. בשונה מהטעות הרווחת, התשובה אינה שייכת לרשעים בלבד אלא גם לצדיקים גמורים. כדברי הזוהר "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא" – המשיח בא להשיב את הצדיקים בתשובה. משמעות התשובה אצל הצדיק היא להכניס התחדשות בעבודת ה' שלו; להוסיף על ה"תמידים כסדרם" שלו את ה"מוספים כהלכתם". זוהי שיבה והתקרבות אל ה' ביתר שאת, ולא רק המשך עבודתו הרגילה. במילים שלנו: להכניס את 'חידוש הלבנה' לתוך 'שנת החמה'.
מסופר על הצדיק רבי נפתלי צבי מרופשיץ שסיפר פעם לחסידיו על ייחוסו הרם. מצד אביו הוא צאצא לצדיק פלוני, מצד אמו לצדיק אלמוני, וכך מנה כמה דורות כשקורת רוח על פניו. "אם יורשה לי", אמר לפתע יהודי פשוט אחד, "סבורני שהייחוס שלי מרשים יותר משלכם". השומעים התכווצו, אבל רבי נפתלי עודד אותו לספר.
"סבי מצד אבי כמעט לא הניח תפילין", פתח האיש. "סבי מצד אמי אכל טריפות; כמה מדודיי נשאו נשים נוכריות. ואני – אני מניח תפילין, קובע עיתים לתורה ומחנך את ילדיי ליראת שמיים. לדעתי, אני מיוחס יותר". חיוך גדול נמתח על שפתיו של רבי נפתלי, שסבר וקיבל את דבריו.
בעוד ייחוסו של רבי נפתלי הוביל אותו בטבעיות אל קדושתו, ה'ייחוס' של האיש הפשוט סיפר סיפור של ירח – סיפור של תשובה והתחדשות. וזהו אכן הייחוס המכובד ביותר.
לחיים, לחיים ולברכה! יהי רצון שנצליח לשלב בחיינו הן את "שנת החמה" והקביעות, והן את "חודשי הלבנה" וההתחדשות. ונזכה בקרוב לקיום הנבואה "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים", בביאת משיח צדקנו במהרה.
