מָשָל בְּשֵׁם הַבעל שם טוב ז"ל:
לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד מְלֻמָּד הֵיטֵב שֶׁהָיָה חָבִיב אֶצְלוֹ כְּבָבַת עֵינוֹ מַמָּשׁ. וְעָלָה בְּדַעַת הָאָב וּבְנוֹ שֶׁיִּסַּע לִמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת לִלְמֹד חָכְמוֹת וְלֵידָע הַנְהָגוֹת בְּנֵי אָדָם. אָז נָתַן לוֹ אָבִיו הַמֶּלֶךְ שָׂרִים וּמְשָׁרְתִים וְהוֹן רַב שֶׁיֵּלֵך וְיָתוּר בִּמְדִינוֹת וְאִיֵּי הַיָּם, לְמַעַן יַגִּיע הַבֵּן לְמַעֲלָה יְתֵרָה יוֹתֵר מִכְּמוֹ הֱיוֹתוֹ אֵצֶל אָבִיו בְּבֵיתוֹ.
הבן החביב הוא מלומד היטב, ואביו שולח אותו ללמוד דברים שאי אפשר ללמוד בארמון המלוכה. האצילות, החכמה והקרבה הן נקודת המוצא, אבל יש דברים נוספים בעולם, הנהגות בני אדם, שעל בן המלך להכיר.
שימו לב לשני דברים מעניינים. החיכוך עם המדינות ואיי הים הרחוקים, יגרמו לבן המלך למעלה יתרה שלעולם לא יוכל לרכוש בקרבת אביו. ומטרת המסע הזה איננה טובת המלך כי אם טובת הבן. הוויתור הכואב, לפי המשל הזה, איננו של הבן הנשלח לארצות רחוקות כי אם של האב האוהבו כבבת עינו. הנשמה שלנו מגיעה לדרגה גבוהה יותר כשהיא נכנסת לגוף, כיף לה בגן עדן אבל אין לה באמת מה לעשות שם. העלייה תגיע רק מתוך הירידה, ואבינו שבשמים אוהב אותנו כל כך, ומוכן לשלם את המחיר.
וַיְהִי בִּרְבוֹת הַיָּמִים וְכָל אֲשֶׁר נָתַן לוֹ אָבִיו הָלַךְ עַל הוֹצָאוֹת הַדֶּרֶךְ מֵהִצְטָרְכוּת תַּפְנוּקָיו שֶׁהָיָה מֻרְגָּל, וְהָעִקָּר בְּמַה שֶּׁהוֹסִיף תַּאֲוָה עַל תַּאֲוָתוֹ בָּעִנְיָנִים הָרַבִּים, שֶׁעָלָה לוֹ לָזֶה הוֹצָאָה מְרֻבָּה עַד שֶׁמָּכַר כָּל אֲשֶׁר לוֹ.
וּבֵין כָּךְ הָלַךְ לִמְדִינָה רְחוֹקָה עַד שֶׁגַּם שֵׁם אָבִיו לֹא נוֹדַע שָׁם כְּלָל. וּבְאָמְרוֹ שֶׁהוּא בֶּן מֶלֶךְ פְּלוֹנִי, מִלְּבַד שֶׁאֵינָם מַאֲמִינִים לוֹ, לֹא נוֹדַע כְּלָל שֵׁם אָבִיו.
כמעט תמיד זה קורה. האמצעי משתלט על המטרה, הדרך הופכת ליעד, המטרה נשכחת ובן המלך מוצא את עצמו בסיטואציה שלא התכוון להגיע אליה. לא מאמינים לו שהוא בן של ובכלל מי שמע על המלך (טענה מעניינת, אם לא שמעת על המלך, מניין לך שאני לא הבן שלו?).
אבל למה זה אכפת, בשביל מה הבן רוצה שידעו את ייחוסו? הוא הרי בא ללמוד עליהם, לקבל את הפרספקטיבה של בני האדם, מה בכך שאינם מכירים את שם אביו?
זה עניין של אטמוספרה. כשהסביבה לא נותנת מקום למלך, כשהסביבה לא רוחשת אמון לזיקה שלך אליו, גם אתה מתחיל לאבד את הצפון.
המסע הזה נועד להיות ירידה לצורך עלייה, אבל אם אני לא יודע איך יוצאים מכאן, אם אני עוד רגע שוכח מאיפה הגעתי ובשביל מה, אני לא מסוגל להתקדם אלא רק לשקוע. את מה שידעתי כבר, שכחתי, וכיצד אוסיף חכמה על חכמתי? אני מאבד את עצמי.
ואולי זהו השיעור שהיה על הבן ללמוד; לא לצפות מרחוק באנשי העולם ולהישאר מורם מעם ועסוק בתובנות, אלא למצוא את עצמו כאחד מהם. מקורקע וחסר הוד. הולך לאיבוד.
 וְכַאֲשֶׁר רָאָה שֶׁכָּלְתָה כָּל תְּרוּפוֹת תְּעָלוֹת לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשׁוֹ בַּצַּר לוֹ, עָלָה בְּלִבּוֹ לַחֲזֹר לִמְדִינַת אָבִיו, אֲבָל מֵחֲמַת אֲרִיכוּת הַזְּמַן שָׁכַח גַּם לְשׁוֹן מְדִינָתוֹ, וּבְבוֹאוֹ לִמְדִינָתוֹ מַה יָּכוֹל לַעֲשׂוֹת מֵאַחַר שֶׁגַּם הַלָּשׁוֹן שָׁכַח?
חוסר אונים הוא שלב מתסכל וחשוב כל כך בתהליך השיבה. אין לי פה. לא יודע איך אומרים את זה. זה לא רק עניין של לבקש סליחה, אני פשוט לא זוכר מה רציתי. לא יודע מה זה קדושה. אולי הכל דמיון?
ואז מגיעות הסטירות המצלצלות:
וְהִתְחִיל לִרְמֹז לָהֶם שֶׁהוּא בֶּן מַלְכָּם, וְהָיָה אֶצְלָם לִשְׂחֹק, הֲיִתָּכֵן שֶׁבֶּן מֶלֶךְ אַדִּיר כָּזֶה יֵלֵך קָרוּע וּבָלוּי כָּל כָּךְ? וְהִכּוּ אוֹתוֹ עַל קָדְקוֹדוֹ, וְנַעֲשָׂה מָלֵא פְּצָעִים וְחַבּוּרוֹת וּמַכָּה טְרִיָּה. עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ וְהִתְחִיל לִרְמֹז לָהֶם שֶׁהוּא בֶּן הַמֶּלֶךְ, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו כְּלוּם.
אתה לא בן המלך! אם במדינה הרחוקה לא ידעו שיש מלך ולכן לא האמינו לך, כעת לא מאמינים לך בגלל שמכירים את המלך היטב, ואתה בכלל לא דומה!
האמירות האלו, שנשמעות מבחוץ ובעיקר מבפנים, הן פוצעות. אם לפני כן רק הבגדים קרועים, עכשיו גם הראש וכל הגוף קרוע. חוסר האמון הזה מדרדר, ואני הרבה פחות נסיך. לא מצליח לדבר, וכעת אפילו לא מצליח לרמוז. מה נשאר? נשארת רק האמת כשלעצמה.
עַד שֶׁהִתְחִיל לִצְעֹק בְּקוֹל גָּדוֹל בִּכְדֵי שֶׁיַּכִּיר הַמֶּלֶךְ קוֹלוֹ. וּכְשֶׁהִכִּיר הַמֶּלֶךְ קוֹלוֹ, אָמַר: 'הֲלֹא זֶהוּ קוֹל בְּנִי צוֹעֵק מִתּוֹךְ דָּחְקוֹ!' וְנִתְעוֹרֵר אֶצְלוֹ אַהֲבַת בְּנוֹ וְחִבְּקוֹ וְנִשְּׁקוֹ כו'. (הוספות לכתר שם טוב אות קצד).
הצעקה פונה בלי מילים, אל היחיד שמזהה ומבין אותי בלי מילים. כשאנחנו פונים אל החיצוניות ונתלים בה, המצוקה הולכת וגוברת, אנחנו רוצים להתקרב אל המלך אבל רק מתרחקים ממנו. וכשכלו כל הקיצים, אנחנו פונים מעצמיותנו אליו ישירות, בלי מתווכים ובלי חכמות. אהה, רבונו של עולם! והוא שומע מיד, מכיר אותנו יותר משאנו מכירים את עצמנו. הוא מחבק ומנשק ונושא אותנו אליו. הירידה, שלא שיערנו עד כמה תהיה תלולה וכואבת, הופכת כנגד כל הסיכויים, לעלייה אמיתית.
פעם אחת ציווה הבעל שם טוב זכרונו לברכה להרב ר' זאב קיצס זכרונו לברכה שילמד כוונות התקיעות, כי הוא יהיה מסדר התקיעות בראש השנה לפניו. וילמד הרב ר' זאב את הכוונות ויכתבן על נייר להביט בהן בעת הסדור, וישם את הנייר בחיקו. בבואו לסדר התקיעות התחיל לחפש את הנייר אנה ואנה ואינו, ולא ידע מה לכוון. וירע לו מאוד. ויבך בכי תמרורים בלב נשבר, וסידר את התקיעות פשוט בלי שום כוונות.
אחר זה אמר לו הבעל שם טוב: "הנה בהיכל המלך נמצאו חדרים והיכלות הרבה, ומפתחות שונים בכל פתח ופתח, אך הכולל מכל המפתחות הוא הגרזן, שבו אפשר לפתוח את כל המנעולים של כל השערים כולם. כן הכוונות הן מפתחות, לכל שער כוונה אחרת, והכולל הוא לב נשבר". כאשר ישבר אדם לבו לפני ה' יתברך באמת יכול ליכנס בכל השערים בהיכלות של המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. (ש"י עגנון, סיפורי הבעש"ט)
גם כאן, ירידה לצורך עלייה לפסגה גבוהה יותר. איבוד לצורך מציאה חדשה. איבוד הכוונה יצר כוונה שאי אפשר היה לתכנן על דף. ערעור הקיים סודק ופוצע, ומאפשר לשנה חדשה להפציע.
כשאנחנו רוצים לשלוט במצב, להיות מוכנים עם כל הכוונות, אנחנו שוכחים להזדקק לקדוש ברוך הוא. אם אנחנו מסתדרים בלעדיו בכוונת השופר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם דף הכוונות אך ללא קול השופר; להיתקע עם התאוריות שלנו על עצמנו ועל יום הדין, ולשכוח שאנחנו עומדים בתפילה וזקוקים למענה ולמשען. הרחמים והסליחות הם אצלו ולא בראש שלנו.
רגע לפני תקיעת שופר, תשכחו מכל הכוונות ומכל המילים. תנו ללב לצעוק את שלו, גם אם אינכם מבינים את שפתו, אל תזלזלו בו ואל תכו על קדקדו. תנו לשברים ללכת לפניכם. אל תנסו לאחות אותם.