הגמרא מביאה כמה הדרכות שאמר רבא לבניו, ואחת מהן: "אל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין". מה כל כך חמור בזה?

הרב קוק זצ"ל מבאר בספרו "עין אי"ה" שהבעיה העמוקה כאן היא הניתוק מן הציבור. אדם שלא מחובר למגמת הציבור, בסופו של דבר אין לו חלק בעולם הבא. למה? כי זהו יסוד התורה: "בְּרֵאשִׁית" – העולם נברא בשביל ישראל שנקראו "ראשית", בשביל כלל ישראל. בלי הכלל, בסופו של דבר גם אין פרט. בלשונו של הרב: "בהיותו נפרד מן הציבור בענייני עבודת ה', אין רוח הקדושה שמתפלש בלבות כלל עם ה' נכנס בלבבו".

אין הכוונה כאן רק למה שנוהגים לומר, שה' נתן את התורה למי שמחובר לציבור וכביכול מי שלא חלק מהציבור לא יקבל אותה. הרב אומר דבר עמוק הרבה יותר: יש גילוי של אור ה' שנמצא אך ורק בכלל ישראל. משהו שדומה יותר לדברי הגמרא: "אם לא נביאים הן – בני נביאים הן". מה הכוונה? גם אם אנחנו לא נביאים במודע, יש לנו גילוי של "בני נביאים", וזה קשור באופן ישיר לכלל ישראל. יש בכלל ישראל, כציבור, גילוי של כוחות אמונה, ביטחון ושמחה – שלא נמצאים אצל אדם בודד.

סגולת הציבור

מה בעצם מייחד תפילה במניין? אפשר לחשוב שזה עניין של כמות בלבד – כמו שאדם לא יכול להרים שולחן כבד לבד, אבל מאה אנשים יחד יצליחו. אבל זו לא הכוונה ב"תפילת הציבור". תפילת הציבור עניינה ששכינה שורה, וזו מדרגה אחרת של תפילה – "הֶן אֵ־ל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס". לא רק מצד החשבון שאמנם מובא אצל הראשונים, של השלמה הדדית בין המתפללים, אלא סוג נוסף לגמרי של תפילה. הרב סולובייצ'יק, בספרו "על התשובה", מאריך להראות ש"קורבן ציבור" אינו קורבן של שותפים, אלא גדר עצמאי לגמרי של "קורבן ציבור".

הרבה פעמים, כשהרב מדבר בין מנחה לערבית בבית הכנסת, אנשים מתחילים לצאת או לומדים דברים אחרים. נכון, יש אנשים שצריכים ללכת הביתה, אבל חשוב מאוד לשים לב לזה שאנחנו חלק מהציבור, וצריך להיזהר מאוד מלהחליש את הציבור.

מי שלא שותף עם הציבור מתנתק מגילוי השכינה שיש בציבור. זה כמעט אבסורדי: אלף יהודים שנמצאים במגרש כדורגל – יש בהם השראת שכינה שאין אצל יהודי בודד שלומד תורה לבדו. בשיחה שהתקיימה בין הרבי מליובאוויטש לבין הרב מרדכי אליהו, עלה שגם בקיבוץ של עשרה יהודים שלא מתעסקים בלימוד תורה – "שכינתא שריא".

מה עוד אומר הרב קוק? מצד אחד, אין לאדם שלמות אלא כשהוא מחובר לכלל ישראל. מצד שני, כדי שכלל ישראל יצליח להשלים את תפקידו – כל אחד צריך לעשות באופן פרטי את המשימה שלו. נקודת האחדות שסביבה כולם מתאחדים – "וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" – מתגלה על ידי "ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד": מכיוון שה' אחד, כל כלל ישראל מתאספים ומתאחדים לגלות את שמו בעולם, ועיקר גילוי האחדות הזו הוא בארץ ישראל.

אצל אומות העולם אין מושג כזה של אחדות. גם כשנראה שהם מתאחדים – כמו ארצות הברית, שאיחדה חמישים מדינות תחת דגל אחד – זו אחדות של בלוף: "קיבוציהם הכלליים אינם אלא מפני שאי אפשר להצליח את הפרט אם לא יתגבר הכלל על כל מכשול", אבל בעצם המגמה של כל אחד היא רק טובתו הפרטית. אצל עם ישראל, האחדות באה מכוח ה"מגמה הכללית" שיש לכולנו. ומהי? "ה' אחד". לכן אצל עשו כתוב "נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ" בלשון רבים, ואצל יעקב כתוב "נֶפֶשׁ" בלשון יחיד – כי אצל עם ישראל, כל העבודה הפרטית נעשית בשם הכלל.

בעל התניא מלמד אותנו בפרק ל"ב בספר התניא, שכל עבודת ה' שלנו היא לגלות את הנשמה שלנו, שמחוברת עם כלל ישראל. לכן, אם יהודי באמת עובד את הקדוש ברוך הוא ומכוון למטרה – זו דרך "ישרה וקלה" לבוא לאהבת ישראל. לפני קריאת שמע שעל המיטה אנחנו אומרים: "הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי". באופן פשוט, זו הוראה לסיים את היום בצורה מסודרת – לא להחזיק טינה, לא לריב עם אנשים, להשלים איתם. אבל בעומק, זהו עיקר העניין של קריאת שמע עצמה: אי אפשר לקבל עול מלכות שמים באמת אם שונאים אדם אחר.

אדם שהולך לישון ויש לו שנאה כלפי מישהו, לא יכול לומר באמת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" – שהרי הוא אומר לכאורה: אתה האלוקים של כל עם ישראל וכולנו עובדים אותך, חוץ מפלוני אלמוני, שאותו אני שונא ואני לא מדבר איתו… זו בעיה אמיתית. קבלת עול מלכות שמים מחייבת קבלה של כלל ישראל כולו, בלי יוצא מן הכלל. עם ישראל מתחלק לשבטים ולשליחות שיש לכל חלק בעם ישראל, וזה נפלא. אבל למה כל השבטים מכוונים? "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד – כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד". בסופו של דבר כולנו שואפים לאותה מגמה כללית, לאותו שורש אלוקי שאנחנו מחוברים אליו.

לפעמים קשה לנו לראות את האחדות הזאת. בתקופה האחרונה ליווינו גיורת בתהליך הגיור, ואחד הדברים המסובכים היה בכל פעם שהיא גילתה שיש עוד זרמים ופלגים שונים אצל היהודים ה'דתיים', עם כל הפוליטיקות השונות… לכן יכול להיות גם גוי שמסתכל מבחוץ ואומר: "מסתבר שיש להם כמה אלוקים – אלוקים של הציונים, אלוקים של החרדים, וכן הלאה". שאלו את החפץ חיים פעם למה יש ליטאים, חסידים ועוד ועוד חלוקות בעם ישראל. הוא ענה: וכי בצבא הצאר של רוסיה כולם אותו דבר? יש חיל תותחנים, ויש חיל אחר, וחיל שלישי – אבל כולם חיילים של אותו צאר. זה החידוש: לא שכולם עושים אותו דבר בדיוק, אלא שכולם, על כל גווניהם, משרתים את אותו מלך.

פעם שאלתי יהודי אחד שראיתי תמונה שלו עם סמל מפלגתי: אתה מתפלל כאן בבית הכנסת, אבל משה הגבאי הוא ממפלגה שנייה, וגם ההוא שם ממפלגה שלישית – איך זה מסתדר?! הוא ענה לי: נכון, אתה צודק – ובכל זאת, באמת אנחנו אותו דבר. כולנו אחד. יש יהודים שיודעים שהפילוג הוא רק חיצוני, ומתחתיו יש אחדות אמיתית.

כמו שאמרנו, זו לא אחדות שמוחקת את הפרטים חלילה. כל אחד פה צריך לכתוב עוד חלק בתורה, כך אומר השפת אמת; כל אחד צריך לכתוב את ספר התורה שלו. מה זה ספר התורה שלו? לדוגמה, כל אחד מאיתנו הולך לישון, אבל כל אחד הולך לישון אחרת. כל אחד בשינה שלו מגלה את השינה שלו בעבודת ה'. למה? כי נקודת המרכז, המגמה הכללית שלנו, היא אותה מגמה.

מפת האחדות בארבעת המינים

איך כל מה שדיברנו קשור לסוכות?

יש שיחה חשובה מאוד של הרב יצחק גינזבורג על ארבעת המינים – כל אחד צריך ללמוד אותה – שמבארת בדיוק את נקודת האחדות הזאת: החיבור והאחדות הכללית הם גם חלק מהעבודה הפרטית של כל אחד מאיתנו.

בדרך כלל אומרים שבארבעת המינים יש אחדות בין ארבעה סוגים של יהודים בכלל ישראל: יהודים שיש להם טעם וריח, רק טעם, רק ריח ואלו שאין להם לא טעם ולא ריח. אבל אומר הרב גינזבורג שכל אחד מהם, לפי צורתו, מגלה סוג אחר של אחדות וחיבור בין יהודים:

בהדס – כל הענפים יוצאים מאותו שורש. זהו העבר המשותף שלנו, אבותינו הקדושים; יש לכולנו "גנים" יהודיים משותפים.

הלולב מגיע מן התמר – עץ מוזר, בלי ענפים, רק גזע אחד גדול שממנו הכל נפתח. זה עמוד השדרה היהודי המשותף לכולנו, הגאווה היהודית: גם יהודי שהתרחק לגמרי, בחוץ לארץ, עדיין הולך עם מגן דוד. יש לנו עמוד שדרה אחד.

לאתרוג יש מאפיין מיוחד: הוא יכול להישאר על העץ שנה שלמה, ואפילו יותר, מחכה בסבלנות עד שיקטפו אותו. בלשון חז"ל, פרי "הדר באילנו משנה לשנה". האתרוג עובר את כל העונות – קיץ, חורף, סתיו ואביב; הוא חווה גשם, חמסין וקור נוראי, תלאות שונות ומשונות – ושורד למרות הכל. כך גם אנחנו: הגורל היהודי משותף לכולנו, ויש בו גם הרבה סבל – "אום אני חומה… ההרוגה עליך". כולנו שותפים ועובר עלינו מה שעובר, השואה הארורה וכל מה שעוד עובר ועבר על עם־ישראל.

החיבור הנמוך והחלש ביותר לכאורה – הוא של הערבות, שנקראות "אחיות"; הן גדלות על הנחל, רעננות אבל נובלות מהר. ביום השני והשלישי של החג, כל אחד מגיע עם ארבעת המינים שלו ומסתכל בקנאה על הערבות של החבר, ומתפלל רק שהערבות שלו יחזיקו מעמד עוד קצת. זהו חיבור עראי, ואכן הערבה מסמלת את החיבור של הדיבור – כמו זה שנוצר בין שני אנשים שנוסעים יחד באוטובוס והופכים ל"חברים הכי טובים בעולם" לשעה, ואחר כך אין ביניהם דבר; או כמו במטוס, שאנשים מספרים אחד לשני את סיפור חייהם במשך שעות ארוכות, ומרגע שיורדים ליד המזוודות – הקשר נעלם. האם גם לחיבור כזה של דיבור יש משמעות? זו אחדות?! אומרת הגמרא שעל זה כתוב "וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל". גם מה שנראה כקשר שטחי, כ"שיחת חולין" חסרת עומק – זה לא בלוף, זה קשר אמיתי, כי בסופו של דבר הוא נובע מאותו שורש. גם החיבור שנראה הכי חלש בין יהודים – הוא אמיתי, ולא נובל.

לשרוף את הסוכה!

אם כן, בכל ימי חג הסוכות עוברים על כל דרגות החיבור שבין יהודי לחברו – מן השורש המשותף, דרך עמוד השדרה המשותף והצרות, ועד לחיבור הרענן והחולף לכאורה של הערבה. בשמיני עצרת אנחנו בעצם לוקחים את הכל כדי להיות רק עם ה' יתברך. אחרי כל הריצה של ימי החג – שמחת בית השואבה כאן, שמחת בית השואבה שם – מגיע יום שכולו כינוס פנימה.

יש מנהג אשכנז עתיק, שמובא ב"שערי תשובה", לשרוף את הסוכה בערב שמיני עצרת. הילדים היו שורפים אותה. מה המנהג הזה אומר לנו? כעת כל הדברים הולכים הצידה; עכשיו צריך להתאחד עם ה' לבד. מדי פעם צריך להסיר את כל הדברים שמבלבלים אותנו, אפילו הדברים הטובים, כדי להיזכר בקדוש ברוך הוא. כמו שכותבים הבעל שם טוב וה'נפש החיים', אחת לכמה זמן, תוך כדי הלימוד, כדאי לעצור ולזכור למה אנחנו לומדים – להיזכר בקדוש ברוך הוא.

לא מצפים מאיתנו לקפוץ מעל היכולת שלנו ולהיות מדומיינים. כל אחד שעושה את חלקו, את התורה שלו, את החסד שלו, ומתפלל עם הציבור – בזה עצמו הוא מקדם את כלל ישראל. מספיק שנחשוב על זה, נהיה ערים לנקודה הזאת – שכל אחד מאיתנו נותן את החלק שלו ואת הכוח שלו, והכל עולה למעלה.

שנזכה, בעזרת ה', שכל אחד ואחד מאיתנו יתחבר לנקודת הכלל – משורש אחד, מעמוד שדרה אחד, ועד לקשר הקטן ביותר שבינינו – ושכולנו יחד נזכה להתאחד עם הקדוש ברוך הוא. אני מבקש שכמו שדיברנו, כל אחד יחשוב קצת כשהוא אומר בקריאת שמע שעל המיטה "הריני מוחל וסולח", יתבונן בנקודה הזאת שאנחנו לא יכולים לריב; כולנו בסוף היום רוצים להעלות ולאחד את הכוחות של כולנו, ולעשות נחת רוח לה' יתברך.