יש משל ידוע שמספר על שני אנשים שהחזיקו בחבל. פעם אחת החבל נקרע. לקח כל אחד קצה אחד של החבל וקשר בשני. עכשיו כבר אין קרע, אך החבל התקצר, הם קרובים יותר. הנמשל הוא מערכת יחסים שבה הקשר נקרע, והקרבה המחודשת יוצרת איכות אחרת שלא הייתה שם קודם. קרבת אמת שהתגלתה דווקא מתוך המרחק.

יש לנו חבל. יש לנו קשר. אנחנו ניגשים לתשובה מתוך לב אוהב שרוצה בקרבה כמו מתוך מערכת יחסים קרובה. הריחוק הוליד קרבה גדולה יותר, כמו מעלת בעל התשובה על הצדיק.

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". פֵּרוּשׁ, כְּמוֹ חֶבֶל עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד קָשׁוּר לְמַעְלָה וְקָצֵהוּ לְמַטָּה. כִּי הִנֵּה פְּשָׁט הַכָּתוּב מַה שֶּׁכָּתוּב "וַיִּפַּח" הוּא לְהוֹרוֹת לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵחַ לְאֵיזֶה מָקוֹם, אִם יֵשׁ אֵיזֶה דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּינְתַיִם – אֵין הֶבֶל הַנּוֹפֵחַ עוֹלֶה וּמַגִּיעַ כְּלָל לְאוֹתוֹ מָקוֹם, כָּכָה מַמָּשׁ אִם יֵשׁ דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּין גּוּף הָאָדָם לִבְחִינַת הֶבֶל הָעֶלְיוֹן.

(בעל התניא, אגרת התשובה)

יש לנו חבל. חבל זה מילה מיוחדת, היא מילה של קשר. חבל הטבור מקשר בין האמא לבין התינוק, חבל קפיצה נאחז בשני קצותיו, וחבלי משיח מקשרים אותנו בין כאן לבין שם, יוצרים עבורנו מסלולים. "יעקב חבל נחלתו" מסביר לנו בעצם שאנחנו אוחזים בחבל, או יותר מדויק – אנחנו החבל. יש חיבור בין האינסוף ברוך הוא לבין העולם. הוא יתברך כביכול אוחז בקצה אחד, ואנחנו, דרכנו הוא מתגלה ונאחז בנחלתו – בעולם הזה. יעקב – שזה אנחנו – מחבר עליונים ותחתונים, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

כשאנחנו רוצים לעשות תשובה, אנחנו לא מחפשים שום דבר חדש. אנחנו מטים אוזן למה שקיים כאן כל הזמן, מנסים להסיר את מה שמפריע. יש חבל שמחבר בין האינסוף למוגבל, ואנחנו רוצים שהחבל יהיה חזק וברור. יש אוויר אלוקי שננפח בנו בכל רגע, ואנחנו רוצים שהוא יאיר ויחיה את כל קצות הווייתנו.

מה מפריע?

אנחנו מגיעים לתשובה ורוצים להאיר בה מבט חדש. היא לא רק על עבירות כאלה ואחרות, היא לא אמורה להזיז אותנו בקו ישר קדימה, אלא להעמיק אותנו בקו עמוק פנימה. נשמה שנתת בי טהורה היא. יש בנו טהרה פנימית כל הזמן, ואנחנו עושים תשובה ומגלים איך כל מה שמפריע מהטוב הזה לצאת הוא בכלל לא שלנו. מגלים איך ההחטאות הקטנות והגדולות, הפספוסים והשינויים הם לא אנחנו בכלל. אנחנו יכולים להסיר אותם ממול עינינו. זה לא אנחנו. אנחנו טהורים וטובים.

אז מה, אז נוותר על תשובה? על עזיבת החטא, על וידוי או קבלה לעתיד?

ההיפך.

ככל שאנחנו מעמיקים באור ובטוב שהנשמה שלנו שייכת אליו, בזוהר הפלאי שמופיע דרכנו לעולם, אנחנו מבינים איזה צער זה על כל קרן אור שלא יוצאת החוצה, כל משב אוויר שנכלא בפנים. ויש לנו חשק ממש לנקות, לאוורר, להתוודות ולעזוב.

עבודת התשובה היא לשאול את עצמנו: מה מפריע לנו מלגלם את הטוב האלוקי והשלם בעולם? מה מפריע ועוצר בעדנו מלהיות כלי נקי כזה, שהטוב מתגלה בו בפשטות?

התשובות לשאלות האלו יכולות לעזור לנו לגלות את מה כדאי לתקן. מה צריך שיוף וזיקוק וליטוש.

אז מתחילים מהגודל – נשמה שנתת בי טהורה היא! אנחנו מאירים כבודו יתברך בעולם!

אבל… זה לא שלם. הנשמה שלנו לא תמיד זוכה להאיר את גדלותה, ומעשינו לפעמים מעמעמים את האור והטוב. אז מה עוצר? מה מפריע?

ומכאן לשלב הבא – איזה התנהגויות חדשות ישקפו את הנשמה שלנו? אילו דברים שנבחר להתכוונן אליהם יגלמו את הטוב שלנו באופן שלם?

אין לנו שום כוונה להיאבק, להילחם, לנסות להיות משהו שאנחנו לא. להפך ממש. עבודת התשובה היא "שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלקים" (הרב קוק). במילים של יום יום, נדמה לנו לרגעים שכדי לעשות תשובה אנחנו נכנסים למהלך שיש בו מאמץ גדול, שאנחנו נמצא את עצמנו אולי אנשים שונים, שדברים שעד עתה לא רצינו לעשות נתחיל לעשות ולהפך. אבל הרב קוק, כמו גדולי ישראל בכל הזמנים שלימדו אותנו מה היא תשובה, אומר ברור – שישוב האדם אל עצמו.

לא היינו מצווים על התשובה אם ה' לא היה אוהב אותנו ה' ויודע שאנחנו טובים ורוצים טוב. לא היינו מתרגשים כך לקראת חודש הרחמים בו מתעוררת בלב תקוות התחדשות אמיתית, שבה הארת פניו של המלך בשדה מזכירה לנו כמה יפים אנחנו, בני מלכים, נשמה טהורה.

לו היינו זוכרים בכל עת כמה ראויים אנו, כמה טובים, כמה אלוקות זורמת דרכנו, יעקב חבל נחלתו – גם חטאינו היו כלא היו. ומתוך כך, אנחנו מתמלאים בחודש זה בתקוות המחילה והקרבה – מחיתי כעב פשעיך. יש ענן שמכסה את אור השמש הגדולה, אבל מה הענן הזה לעומת השמש העוצמתית שחומה גדול כל כך. מה זה הענן הזה שחולף לו עם הרוח…

אנחנו קושרים קשר. תופסים את החבל בשני קצותיו. אנחנו זוכרים לאן אנחנו מחוברים, וזוכרים את מה אנחנו רוצים. ככל שיותר גבוה וטוב, יותר קרוב ופשוט.

חודש התשובה והרחמים מקרב אותנו עוד קצת פנימה. המלך בשדה, ובראותו נזכרים אנחנו מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו שייכים, ומשם אנחנו מתגעגעים להסיר את כל העננים שמסתירים את אור השמש הגדולה, את אור הנשמה היפה, הטהורה, בכל בוקר מחדש, בכל שנה מחדש, כמו לא נגע בה הבל חטא מעולם.