על שבע המידות של ספירת העומר נלמד דרך שבעת הרועים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. אך כיוון שהמידות משתקפות זו בזו, נעסוק לא רק בחסד של אברהם אבינו אלא גם בגבורה שלו, וכן הלאה.
חסד שבחסד – אהבת אברהם
חסד הוא הביטוי המעשי לתכונה הפנימית של אהבה. אם כן, חסד שבחסד הוא האהבה של אברהם אבינו. אברהם שופע אהבה, אבל היכן כתוב בפירוש שאברהם אוהב? בפסוק "קַח נָא אֶת בִּנְךָ… אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק". ה' לא רק מזכיר לאברהם את אהבתו לבנו, אלא מעורר את האהבה: אני אומר לך שאתה אוהב אותו! מאז והלאה, כל אדם שמביע אהבה לבנו (ולכל היקרים לו) הולך בדרכו של אברהם.
אבל מיד בהמשך נאמר "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים". כלומר, המשך לאהוב את יצחק, אבל העלה את אהבתך למקורה. שהרי המקור האמיתי של כל האהבות הוא אהבת ה' יתברך. אכן, לאחר שאברהם עמד בניסיון, נאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער" – נתת לי את האהבה, קח אותה חזרה. מכאן ואילך, בכל אשר תאהב עשה זאת כניצוץ מאהבתי.
כל האהבות הטובות והנפלאות שלנו – אהבת ישראל, אהבת התורה, אהבת הארץ – הן חלק מאהבת ה'.
גבורה שבחסד – "אל תירא"
כאשר יש צורך בכך, אברהם מגלה גבורה גדולה, גבורה שבחסד, והדוגמה המובהקת היא יציאתו למלחמה בארבעת המלכים. הממד הפנימי של הגבורה הוא היראה, והנה לאחר אותה מלחמה אומר ה' לאברהם "אַל תִּירָא אַבְרָם". אברהם היה ירא שמא פגע במישהו שלא היה צריך להיפגע – יראה היא רגישות, ולאברהם יש רגישות עצומה! אבל ה' מנחם אותו, "אַל תִּירָא" – הכל בסדר, אני דואג לכך.
ופעם נוספת, בשיא עבודתו של אברהם, בעקדת יצחק: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר… כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה" – עד עתה עבדת מאהבה, אהבה כה גדולה עד שלא היה ביטוי ליראה שהייתה גנוזה בך. ניסיון העקדה בא להוציא מהכוח אל הפועל את מידת היראה ורק אז אברהם נעשה שלם, בשילוב האהבה והיראה. אברהם עוקד־קושר את יצחק, מתקשר ליראה של יצחק ומגלה אותה בתוכו, הגבורה שבחסד. גם בתור אוהבים, עלינו לגלות את מידת היראה.
תפארת שבחסד – בירור הרחמים
פנימיות התפארת היא מידת הרחמים, ולכן "תפארת שבחסד" פירושו הרחמים של אברהם. את רחמי אברהם אנו פוגשים ביחס לישמעאל. אברהם יודע שישמעאל אינו הממשיך ובכל זאת מרחם ומתחנן "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ"! בהמשך, כאשר ישמעאל מתיימר לנשל את יצחק, דורשת שרה "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ", ושוב אברהם מרחם, "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם". כמו שאברהם אוהב את כולם הוא מרחם על כולם, גם על מי שעתיד להיות אויב אכזר. אך הקדוש ברוך הוא מתערב ואומר: אל תרחם עליהם! האהבה והחסד מתפשטים לכל, אבל הרחמים הם הזדהות פנימית עם מצבו של השני. הזדהות כזו צריכה בירור. לא תמיד טוב להביע רחמים, לפעמים צריך להרחיק, "שְׁמַע בְּקֹלָהּ" – זהו המעשה הטוב באמת.
מאידך, דווקא הרחמים יכולים להציל את האהבה. כלומר, לפעמים האהבה 'הולכת לאיבוד' – יש מישהו שקשה מאוד לאהוב אותו. במצב כזה עלינו לומר לעצמנו: נכון, קשה לאהוב אותו, אבל אפשר לרחם עליו! אדרבה, רחמנות על מישהו כזה שאינו מעורר טיפת אהבה. לאחר שמעוררים רחמים אפשר להחזיר את האהבה – אהבה שאינה מתעלמת ממצבו של השני אלא אוהבת אותו אף־על־פי־כן. "יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם": מידת הרחמים של יעקב פודה את מידת האהבה של אברהם.
נצח שבחסד – אמונה ונאמנות
כל מיליוני היהודים בעולם הם בן־אחר־בן… עד אברהם אבינו. הנה תחושה של נצחיות עם ישראל – זהו ה"נצח שבחסד", הנצחיות בתוך אברהם אבינו.
מידת הנצח היא תחילת המישור ה'מוטבע' בנפש, ההתנהגות בפועל, כמו אינסטינקט טבעי. האינסטינקט הבסיסי ביותר שירשנו מאברהם אבינו הוא האמונה. אברהם הוא "ראש כל המאמינים" והאמונה מוטמעת כירושה בבניו אחריו, "מאמינים בני מאמינים".
המאמין הוא נאמן, אפשר להאמין ולבטוח בו. זו ה'מחמאה' הגדולה שנאמרה על אברהם: "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ". גם על משה רבינו נאמר "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא". משה הוא כנגד מדת הנצח, לכן הנאמנות של אברהם היא משה שבתוך אברהם, הנצח שבחסד.
הוד שבחסד – את צודקת
את מידת ההוד מוביל אהרן הכהן, ולכן "הוד שבחסד" הוא אהרן שבתוך אברהם. אמנם הכהן הראשון בתורה הוא מלכי צדק, "וְהוּא כֹהֵן לְאֵ־ל עֶלְיוֹן". אך הכהונה ניטלה ממנו מפני שהקדים את ברכת אברהם לברכת ה'. במידת ההוד צריך תחילה להודות ולהלל את ה' ורק אחר כך את ברואיו. הכהונה עוברת לאברהם (עליו נאמר "אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם") שתיקן את ההוד, ההוד שבחסד.
במידת ההוד מודים על האמת גם כשהדבר קשה. כך היה בגירוש ישמעאל: לאברהם איש החסד היה קשה מאוד, כל־כולו התנגד למעשה הזה. ובכל זאת, לאחר שנאמר לו "שְׁמַע בְּקֹלָהּ" הוא הודה שהצדק עם שרה – גם אם קשה לו להזדהות עמה – ועשה כדבריה, ההוד שמתקן את החסד.
התכונה הפנימית של ההוד היא התמימות. כך נאמר לאברהם, כהקדמה לציווי על ברית המילה, "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" – השלם את מידת ההוד שלך, בתמימות שלמה ומסורה, ואז תהיה שלם לגמרי בברית המילה.
יסוד שבחסד – ברית מילה
יוסף הצדיק מוביל את מידת היסוד, ולכן יסוד שבחסד הוא יוסף שבאברהם. מידת היסוד היא כוח ההשפעה בכלל, ובמיוחד כוח ההולדה. אך לפני שמשפיעים צריך לתקן את היסוד המוליד, לעשות ברית מילה – המצווה המיוחדת שניתנה לאברהם. אברהם היה תחילה ללא כלי מתאים שיאפשר את ההולדה. רק לאחר תיקון הברית הושלם אברהם ונעשה ראוי להוליד את יצחק בנו־ממשיכו. כלומר, רק לאחר תיקון הברית – היסוד שבחסד – מקבל החסד עצמו את כלי ההשפעה המתאים.
ברית המילה של אברהם היתה ניסיון לא פשוט. מעשה זה הטביע בנו את מסירות הנפש על מצווה יסודית זו שאנו מקיימים בשמחה, ועצם הזיכרון של מסירות הנפש הוא הוא תיקון הברית.
מלכות שבחסד – עפר ואפר
לכאורה המלכות לא מעניינת את אברהם; אין לו ממלכה, הוא איש האמונה הבודד, הנודד עם משפחתו ונעריו. ובכל זאת, חז"ל אומרים שהאומות המליכו את אברהם, "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה" – אתה המלך גם כשאין לך ממלכה. אכן, בברית בין הבתרים קיבל אברהם את מלכות ישראל העתידית, ארץ ישראל השלמה שהיא מידת המלכות. זו המלכות שבחסד, שורש דוד שבתוך אברהם.
הדיון של אברהם עם הקדוש ברוך הוא על סדום ועמורה הוא עמידה מלכותית מרשימה. "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ", ואברהם תובע את משפט המלכות, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!". אך עם כל התקיפות, אברהם מביע באותו מעמד את ההפך הגמור לכאורה, "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", אין שפלות גדולה מזו. אכן, המידה הפנימית של המלכות היא השפלות, כדברי דוד המלך "והייתי שפל בעיני". מי שחש שפלות קיומית כזו, יכול לתבוע בתוקף משפט צדק ויכול להיות בעצמו מלך צדיק.