ארבע כוסות – יוצאים, יוצאים, נגאלים, נגאלים!

ארבע כוסות – יוצאים, יוצאים, נגאלים, נגאלים!

כמה אנחנו משתוקקים לגאולה! אך יש לדעת – הגאולה לא מגיעה ביום אחד. תהליכים רבים יעברו על כל אחד מאתנו עד שיגיע הרגע המיוחל וניגאל בשלמות. זאת אנו לומדים מגאולת מצרים. ישראל לא השתחררו ביום אחד וטסו ישירות למרגלות הר סיני. הם היו צריכים לעבור ארבעה שלבים ורק בסיומם, כששמעו את דבר ה' בהר סיני, נאמר: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לה' אֱלֹהֶיךָ". 

 בשלב הראשון רק הפסיקה העבודה. ממצבם השפל של ישראל כעבדים הגיעה לפתע הרווחה. המכות שנחתו על פרעה ועל עמו זיעזעו את האימפריה האלילית והעבודה הקשה פסקה ("והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"). בשלב זה פרעה עדיין שלט בנו בכל תוקף ומיאן לשחרר את העם, תפיסת עולמו האלילית עוד לא נכנעה ושלטונו ותרבותו עדיין כבשו את חיינו.

 עם מכת בכורות הגיע השלב השני. לא די שישראל הפסיקו את עבודתם המאומצת, הם יצאו לגמרי מרשות פרעה וניצבו לראשונה כבני חורין ("והצלתי אתכם מעבודתם"). אך גם אז עוד לא הגיעה הגאולה השלמה. המצרים אמנם שיחררו אותנו אך עדיין לא הכירו לחלוטין בטעותם. לאחר שלושה ימים כשפרעה הבין שישראל מבקשים לברוח ולעמוד ברשות עצמם הוא גייס את צבאו וחזר לרדוף אותנו. על שפת הים, בשעת משבר, התעוררו שוב מחלוקות וספקות. חלקים גדולים מישראל רצו לשוב למצרים ופיקפקו בהצלתם. נראה שהאמונה שאנחנו מסוגלים להעמיד אומה קדושה שתעצב ותאיר את החיים האנושיים עוד לא התבססה כראוי בלב האומה.

 בקריעת הים צעדנו צעד נוסף. במסירות נפש מופלאה צעדה האומה אחרי מנהיגיה כשלנגד עיניהם חיל מצרים נשטף בים. לא מדובר בעוד מאורע טכני. באותו הרגע נפטרנו סופית מהאיום המצרי. התקבעה בנו ההבנה שלתרבות האלילית אין קיום ומעמד, היא נשטפת בגלי הזמן ועל חורבותיה אנו צועדים אל עתידנו בבטחה ("וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים"). אז הגיע השלב האחרון בו נמצאנו ראויים לעמוד סביב הר סיני וקול ה' החוצב להבות אש חדר לליבנו ("ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"). 

 בליל הסדר כל אחד מאיתנו נגאל יחד עם האומה. אל תוכן זה אנחנו נפתחים על ידי שתיית ארבע כוסות יין. היין מטשטש את השכל, מנתק את האדם מהעולם החיצוני ומסוגל לקרב אותו לשאיפותיו העמוקות. נכנס יין יצא סוד. כל כוס משחררת בתוכנו עולם שלם: עם הכוס הראשונה אנחנו מתחילים להתנתק מהעולם החיצוני השוטף את חיינו (כשם שבמצרים הפסקנו לעבוד בפרך). בכוס השנייה אנחנו חודרים עמוק יותר עד שהתרבות המקיפה אותנו, המעצימה את החיצוניות וההישגיות, מאבדת לחלוטין את ערכה בעינינו (כשם שבמצרים השתחררנו משלטונו של פרעה). בכוס השלישית הוודאות בכוחנו מתעצמת, אנחנו לא מאוימים מאף תרבות, ברור לנו שיש עולם פנימי אצילי ומיוחד הראוי להדריך את חיינו (כשם שבקריעת הים נשטפו המצרים וישראל סוף סוף עמדו לגמרי לרשות עצמם). אז אנחנו ראויים לשתות את הכוס הרביעית ואנחנו מתמלאים אהבה עצומה למלכנו ולדברו המתגלה אלינו דרך התורה ומצוותיה (כשם שעמדו ישראל במעמד הר סיני).

 ליל הסדר קורא לנו להאמין בעצמנו, להאמין שאנחנו מסוגלים להשתחרר ולהתנתק, להתעלות מכל השפעה ולהקשיב לקולות הפנימיים ולדבר ה' העובר באומה מדורי דורות. ארבעת הכוסות יעזרו לנו. יחד עם המצה והמרור, ההגדה ושירת ההלל, הן יכניסו אותנו פנימה – אל המלך, בכבודו ובעצמו.

 יום טוב הראשון של פסח נקרא שבת, ואין זה במקרה. מכוחו, אנו ראויים אל השביתה, אל השחרור הרוחני העובר עלינו בכל שבוע ושבוע: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".

 בכל שבוע, עם בואה של השבת, אנחנו יוצאים מעבדות לחרות. באה שבת באה מנוחה. בשלב הראשון אנחנו משילים מעלינו את כל הצלצולים הרעשניים, את כל העבודות המייגעות ואת כל מה ש"הכי לחוץ לעשות" ומתחילים להרגיש שיש לנו עולם פנימי שבו יושבת נפש טהורה ששישה ימים חיכתה בסבלנות למעט התייחסות מצדנו (כך גם הקב"ה פסק ממלאכתו בשבת: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"). בשלב השני המחשבות והרגשות שלנו משתחררות גם הן, הלחץ מכל המרדף המטורף אחרי משימות והישגים קצת נרגע ושקט עמוק שב לחיינו (זוהי כבר שביתה גמורה: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"). כעת מגיע השלב השלישי. הצלחנו כבר להתנתק מכל הרשמים המכבידים של ימי המעשה ואנחנו עומדים לרשות עצמנו כבני חורין (במצב זה אנחנו לא רק שובתים אלא גם מתברכים מלמעלה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי"). רק אז אוזננו נפתחת ואנחנו מצליחים לשמוע את קולו של המלך. דבריו נעימים ומשמחים, הם מזכירים לנו כמה אנחנו אוהבים את השלום והאחדות, את כל הבריות ואת ה' יתברך ותורתו. זהו השלב הרביעי. המלך מזמין אותנו להיכנס פנימה לביתו ואנחנו מתמלאים באהבתו ורצוננו נדבק ברצונו ("וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ").

 שביתת ישראל מעבודת מצרים, השביתה שלנו ממלאכות החול בששת ימי המעשה והשביתה של חיינו מכל החומרנות, ההישגיות והחיצוניות – יתאחדו ויתמזגו. יחדיו הם יאירו את חיינו.

על פי מהר"ל ושפת אמת

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן