הכל חגיגי כל כך, המפה הלבנה, הנרות הדולקים, היין האדום המזוג בכוסות, בגדי החג הנוצצים, הכל זועק חירות. והנה, אחרי אמירת ה'פסח' המרמז על היציאה בדילוגים, 'מצה' המסמלת את היציאה לחירות, לפתע מופיעה לה השאלה "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?" והשאלה עכשיו מפתיעה, הרי כבר סיפרנו את סיפור השחרור, מדוע לחזור ולדוש בגלות, "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך"? למה לא להתמקד בעתיד המבטיח, בציפייה אל החירות ואל מתן התורה שבאופק. מובן שהמרור מהווה חלק בלתי נפרד מהחירות בדווקא, הוא איננו רק סיפור היסטורי על צרות וקשיים, המרור מלווה אותנו אל החירות, "וכל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו", וכל זה למה?
אנו זוכרים עדיין מקטנותנו את ההסבר במילים "עבודת פרך", "ר' אליעזר אומר בפה רך, רב שמואל בר נחמן אומר בפריכה", ואלו אלו נכונים. אין זה קל להפוך עם שלם, שהגיע למצרים כבני חורין, כמוזמני המלך – לעבדים. צריך תחכום גדול מאד לזה. כל יצור אנושי בעולם שואף לחירות, אין מי שמוכן מרצונו לאבד את חירותו. העבד במהותו אין לו אישיות שלו, הוא חי למען אדונו ותו לא. איך הצליח פרעה להפוך עם שלם לעבדים?
שלב א' – "פה רך". גיוס המוני לחיי עבודה. פרויקט הבניה המלכותי יוצא לדרך, כל המשתתף בפעילות בו, זוכה למשכורות ענק מקופת המדינה. וכך למרות שעד היום עם ישראל לא עובד אצל מצרים, לפתע כולם מתגייסים לעבודה.
שלב ב' – "עבודת חינם". התרגלתם לעבוד, יפה, עכשיו הפרויקט נתקל בקשיים, אבל עדיין, בעבודה משותפת, נציל את הפרויקט ואז בעתיד נקבל שוב משכורת. והעם ממשיך לעבוד!!
שלב ג' – "פריכה". התרגלתם לעבוד בחינם, מצוין, עכשיו קצת לחץ פיזי לא מתון, "וימררו", הופך אתכם לעם של עבדים. אינכם שייכים לעצמכם יותר, אתם רכוש הקולחוז – המדינה, ומכאן אל העבדות. (חוץ משבט לוי שלא התפתה לכתחילה לצאת לעבודה).
העבד שקוע בתוך עבדותו, אינו מעלה על דעתו אפשרות שחרור. הדור הבא וזה שאחריו אינו זוכר כלל מצב אחר. למעשה הוא משוכנע שזהו ייעודו הטבעי, אפילו אל אלוקיהם אינם פונים בבקשת שחרור. כי העבד אינו שואף לחירות, הוא שואף מקסימום להטבת תנאי עבודה (כן תבן, לא תבן). ארץ מצרים, האימפריה העולמית, קורצת במחמדיה ובתשוקותיה ("כגן ה' כארץ מצרים") אפילו לעבדים. כמבואר (במכילתא יתרו) "אין עבד יכול לברוח ממצרים", שהיה נוח לו להיות שם עבד מלהיות שר בארץ אחרת, כי הוא עובד האימפריה.
רק כאשר מתקרב זמן הגאולה, כפי שהובטחה לאברהם אבינו, נשלחת תזכורת לבני ישראל משמים, "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבדה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה". ולפתע, מחמת קושי השעבוד, נזכרים לפתע בני ישראל באביהם שבשמים, פונים אליו ומתחננים "הוציאה ממסגר נפשי", וממילא מושיע להם ה'. וזה רומז הזוהר הקדוש, שנגלה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר להם, מהיכן באתם להיות עבדים והלא בנים אתם, ומיד "ונצעק אל ה'", איננו רוצים להיות עבדים יותר. "וישמע אלקים את נאקתם", הגיעה ההכרזה השמימית, הגיע זמן גאולתכם. כל זה יכול היה לקרות, אך ורק כאשר הם מזהים את החיסרון וזועקים מר לי מר. רק אדם המזהה עצמו במצבו הירוד ומתקומם נגדו, מסוגל לצאת ממנו ולהפוך לבן חורין. השקוע בבוץ ובטוח שזה שוקולד, לעולם לא יצא.
כאשר אנחנו בעיצומו של הלילה הגדול של השנה, ליל הסדר, אנחנו מהרהרים בליבנו, האם באמת אנו מבינים ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"? האם זה לא רק לילה חגיגי בו מתרפקים על זיכרונות העבר, על השעבוד של אז ועל החירות של פעם? ואם כן חוזרת שאלתנו מדוע אחר שכבר דיברנו על הפסח והמצה – סימני החירות – עלינו לחזור אל המרור? אומר רבנו ה'בית יעקב': "ואפילו כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה וכו'. היינו, אף שכבר מלומדים בדברי תורה לגמרי, מכל מקום יש בו עדיין איזו מידה שהיא עוד בגלות, ובלילה זו יוצאת ממצרים לעבוד לפני השם יתברך. על כן מצווה לספר ביציאת מצרים, שהסיפור הוא מעצמו, שכל אחד בפרט יוצא ממצרים בלילה הזה. והיינו מה שיש בו איזה מדה שעדיין היא משוקעת ואינה יכולה לעמוד לפני השם יתברך".
כל אדם יכול בלילה זה לצאת מתוך שיעבוד שבו הוא נמצא, לב יודע מרת נפשו, אבל בתנאי אחד, הכר את המצב, חפש את המרור שבתוכך, לעס אותו, הבן את מרירותו וכך תוכל בלילה נשגב זה לצעוק אל ה' ולומר "הוציאה ממסגר נפשי", אינני מעוניין להיות יותר עבד לרצונותי הרעים, הנה הם לפניך, עזרני לצאת מהם, עזור לי להמתיק את המרור. לזה היא ההלכה במצוות אכילת מרור, "בלע מרור לא יצא", שאם אדם בולע המרור ולא מרגיש את טעמו המר, אדרבה זו היא עיקר המרירות, שאין האדם מרגיש צערו ואין לו שום התעוררות לתפלה, שהמרירות נבלעת ונעלמת ממנו. ועיקר מצוות מרור היא ללעסו ולמתקו בשיניים, והיינו, שירגיש טעם המרירות, ובזה יתעורר בו חשק להתפלל לה' שיושיעו וימתיק המרירות.
כאשר כל זה יהיה מובן לכל אחד באשר הוא, ביושבו מול המצה והמרור כאחד, הכרת החיסרון, הבנתו והרצון לצאת ממנו, יבוא לילה זה בהדרת קדושתו, יגלה עליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ויאמר לו, בוא בני, בוא אלי, אינך עוד עבד, אתה אדון למעשיך, "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם".
הרב אלחנן ראובן גולדהבר על פי חסידות איזביצא
