כמה סודות תהומיים יש בתורה! כמה רזים ותעלומות יש במציאות! זה יכול לתסכל אותנו אם נפנים שלעולם לא נצליח לגלות הכל, אך זה גם יכול להמריץ או להרגיע – הרי בכל אופן לעולם לא אצליח לחשוף את כל התהומות. עדיף שכבר נלמד בהנאה, בפליאה ובתדהמה של מסע גילוי מתמשך.
גם פרשות המשכן, העוסקות בלב הרוחני הפועם של עם ישראל, מלאות בסודות בכל הרבדים. למה יש דברים עקרוניים מאוד שהתיאור בהם לוקה בחסר, כמו בצורת המצנפת או בסדר הפעמונים והרימונים בשולי מעיל הכהן הגדול, בעוד יש חזרה על כל התיאור שהיה בתרומה ובתצוה שוב בשלבי הביצוע בויקהל פקודי, ושוב בפקודי פעם נוספת? למה משה לא מוזכר בכלל בפרשת תצוה, פעם אחת בלבד בפרשת תרומה ותחילת ויקהל, ובפקודי פתאום על כל מלאכה ומלאכה שביצעו נרשם שהיא התבצעה "כאשר צוה ה' את משה"?
מסתבר שיש קשר בין התעלומה הזאת ובין התחושה שהרבה מאיתנו מרגישים בימים אלה כאשר טסים מעלינו טייסי קרב על מנת להכריע את האויב:
"אלה פקודי המשכן וגו'". יש להבין בפרשה זו שנאמר בפרטות בכל מעשה ומעשה שעשו במשכן וכלים… "כאשר ציוה ה' את משה", דקשה – למה לו לפרוט בכל אחד? הוי לו לומר באחרונה דרך כלל "ויעשו כאשר ציוה ה' את משה"!
אלא התורה רמזה לנו רמז מוסר בכללות עבודת השם יתברך ועשיית המצוות, הן שופר וסוכה ופסח ותפלין וכיוצא: שיש בכל אחת עובדא ומילולא ורעותא [מעשה ודיבור וכוונה], שהוא המחשבה. וכוונת המצוה והתפלה הוא רבה ונורא, ולא כל אדם גם מבני עלייה יודעים חלק אחד מאלפי אלפים חלקים שכוונו אנשי כנסת הגדולה בכוונת התפלה, והוא הדין בכוונת המצוות.
בכל מצוה ובכל תפילה יש אינספור רבדים. הכי חשוב לקיים את המישור המעשי, זה המילוי של הציווי של ריבונו של עולם. אבל כל מצווה וכל תפילה מחוללת המוני תהליכים, כאילו כל אחת היא סימפוניה שלמה של השפעה רוחנית. הרבדים הבסיסיים הם מעשה, דיבור, ורצון/מחשבה/כוונה (זוהר במדבר קכ:). כל אחד מהרבדים האלה גדוש במשמעויות. כאשר אדם מעמיק בלימודו על כוונה של מצווה מסוימת, למשל, הוא מצליח להשיג בחינה אחת מתוך רבבות בחינות ברובד הכוונה באותה המצווה. וקיום המצווה בשלמות זה קיום המצווה על שלושת רבדיה, במלואם.
מאידך, לא רק שקשה להצליח להחזיק בלב, בראש, בפה, ובידיים את כל מערכת הכוונות שיש בכל מצווה, שאחר כך ישפיעו על רבדי המציאות השונים כמו תעלות השקיה במערכת של שדות; קשה בכלל מראש ללמוד ולהשיג את כל הסודות האלה על כל מצוה ומצוה…
ובאמת צורך גדול יש לכל אחד מישראל בכל אחד מן שלשה בחינות הנ"ל… לכך עצה היעוצה, לכלול את עצמו וכוונתו – הן בתפלה והן במצוה, או בכוונת אכילתו בחול, ומכל שכן בשבת בשלשה סעודות דשבת – ישתף כוונתו עם שאר שלומי אמוני ישראל היודעין כוונת התפלה והמצוה, ועל סוד כוונת אנשי כנסת הגדולה, וכיוצא בזה. וזה סוד שכתב האר"י קודם תפלה צריך לומר "ואהבת לרעך כמוך", לקיים מצות עשה זו כדי שיוכלל כוונתו ותפלתו עם היודעים לייחד מדות העליונות, ודי בזה.
באמת אין ציפייה שכל אחד מאיתנו יחזיק את כל הכוונות ואת כל המילים הנכונות ואת כל המעשים, אבל ביחד יש סיכוי. אם אני רואה את עצמי ואת מעשיי כחלק ממארג עשיה וכוונה לאומי, הרי שאנחנו יחד מקיימים מצוות בשלמות וגם אני כשלעצמי מקיים מצווה "בשם כל ישראל". זה משנה את התודעה שלי באופן דו סטרי: אם אני יוצא מתפילת שחרית שהתפללתי בה בנחת ובמלאות, ורואה חיילים בלי כיפה יושבים בתחנת אוטובוס – גם הם התפללו איתי. ואם אני מברך על ספירת העומר וסופר בלי שום כוונה, ואז רואה את החבר שלי צולל לתוך הברכה בכל עצמותיו – אין עניין לקנא. אני סופר איתו. האריז"ל מזמין אותנו להכניס את עצמנו לתודעה הזאת, באמירת "הריני מקבל עלי את מצוות ואהבת לרעך כמוך" – להתהלך בעולם עם תודעה שכולנו מקיימים את כל התורה, עם כל המילים הנפלאות ועם כל הכוונות העמוקות – יחד. אני אתכם ואתם איתי.
והנה, עשיית המשכן היה הכוונה שיהיה מחשבתן על מלאכת המשכן העליון… ומחשבתן היה ברוחני – לבנות משכן העליון שהוא סוד בריאת שמים וארץ וכל העולמות, ולאו כל מוחא סביל דא, לכן בכל פעולה ופעולה של כלי המשכן אמרו בפירוש ש"אנו עושין על הכוונה שצוה ה' את משה", והוא על דרך שאנו אומרים קודם עשיית כל מצוה "ויהי נועם וכו'":
במלאכה כמו מלאכת המשכן, כמו גם בעבודת הקרבנות, באמת קשה להחזיק בראש את כל אינסוף הכוונות. הרי עבודת המשכן ועבודת הקרבנות מקבילות לכל ההתרחשויות העולמיות, מפעילות את ההזנה הרוחנית של עם ישראל ושל כל העולם. רוב האנשים לא יכולים לשאת את העושר הזה בקודקודם. לכן מכוונים בכל דבר – "כאשר ציווה ה' את משה". כי ביחד עם משה וכוונותיו יש לנו שלמות של מעשה. לכן גם אומרים לפני כל מצווה, ויש הנוהגים לפני כל מעשה, את המשפט שמשה אמר לבוני המשכן, מתוך "תפילה למשה" (תהילים צ): "ויהי נועם" – כי מעשה ידינו כולנו יחד, תשרה בו השכינה של ה', כי "כולנו כאחד באור פניך". ואם נהיה כאחד גם בתודעה שלנו, נוכל לזהות את הסימפוניה הכלל אנושית.
במלחמה של השנתיים וחצי האחרונות היו שינויים תכופים בחזית – אילו לוחמים ואיזה חיל עושים את המלאכות הכי קריטיות באותו הרגע. והאמת היא שצריך את כולם. אולי זה מעורר קנאה מבורכת כשאנחנו שומעים כמה חיל האוויר משמעותי, או כמה חיילים בלבנון נמצאים בחוד החנית, אבל אם ניפתח לתודעה של "ואהבת לרעך כמוך", אז זה אנחנו. זה כולנו. אנחנו עושים את המקסימום המוטל עלינו, וגם הם. זה בנוי כך שאך ורק יחד, בהתקשרות לשורש המאוחד הנשמתי שלנו, נצליח.
