ה' מסכם את הלב של התורה. ספר ויקרא פרס בפני עם ישראל את עולם הקרבנות, הטומאה והטהרה, ואת התשתית להתנהלות רוחנית מוסרית מחוץ למשכן. ועכשיו – ההשלכות של הבחירה אם ללכת בדרך הזאת ואם לא. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם… וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי… וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי…". וכל הורה שקורא את הסיכום הזה, כל אדם ששואף לחנך את עצמו או אחרים ומאמין שהליכה בחוקות התורה תוביל לחיי ברכה לעומת אי השמיעה והמאיסה בקול ה', לא יכול שלא לתהות – מה מבדיל בין מי שהולך לבין מי שמואס? איך זה שיש ילדים שפשוט 'בקטע' וילדים שכל 'החבילה הזאת' רק מעיקה להם?
מפתח מסוים נמצא בהתנסחות של התורה – הליכה ושמירה, לעומת אי שמיעה ומאיסה. 'שמיעה' בתורה בדרך כלל מורה על הישמעות, כלומר לבצע את הדבר שנאמר. אבל הבעל שם טוב הקדוש מתעניין בעצם השמיעה, במובן של האם בכלל האדם שמע שדיברו איתו.
שמעתי שהקשה מורי, על מה שאמרו חכמינו ז"ל: 'בכל יום מכריז בת קול – אוי לבריות מעלבון של תורה' (אבות ו'). והקשה, אם הכרוז נשמע, למה לא ימצא אדם שומע? ואם אי אפשר לשמוע, אם כן הכרוז למה?…
מה התועלת בכרוז שאיש אינו שומע? הבעל שם טוב מביא עוד כמה דוגמאות של כרוזים מן המקרא שחז"ל מספרים לנו שמופנים כלפי העולם כולו, ולא ברור אם יש מי שהדבר מגיע לאזניו – "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, כב), וגם "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ, שֻׁבוּ אֵתָיוּ" [במענה לשאלה מתי תהיה כבר גאולה, התשובה, או הכרוז, הוא 'אם תבקשו את בקשתכם, אז תחזרו בתשובה ובואו (ישעיה כא, יב)]. הכרוזים האלה מושמעים לעולם בכל יום, גם בדור שלנו. מישהו שומע?
כדי לבאר, הבעל שם טוב מביא סיפור מחגיגה (ה, ב), בו רבי יוסי בר חנינא ואפיקורס אחד נעמדים לפני קיסר רומא ומתקשרים ביניהם ברמזים. רבי יוסי בר חנינא חד וקולט את המבעים העדינים, והאפיקורס לא עומד בקצב. כשהבין את יחסי הכוחות, הקיסר שואל את האפיקורס: "מאן דלא ידע במחוג ליחוי קמי מלכא?" מי שלא מבין רמזים יכול לעמוד בפני המלך?
ויש להבין זה הענין למה דברו ברמז ולא על ידי דיבור מפורש, וגם לאיזה תועלת מביא הש"ס זה. ונראה לומר דיוצא לנו מזה רמז מוסר בענין הכרוזין של מעלה, שאינו דיבור, כי אין אומר ואין דברים שם למעלה, כי הדיבור הוא גשמיי. וראיה לזה כי 'מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע' (ברכות נח, ב) ואין דרך ארץ לדבר המלך הרבה עם שריו ויועציו, כי אם ברמז… זהו שהודיענו הש"ס שגם הכרוזין היוצאים ממלך מלכו של עולם הוא ברמז, וצריך לידע במחוג רמז הכרוז…
אתם לא מבינים רמזים?
רובנו לא נביאים. לכן אין תקשורת ישירה של ה' אלינו. אומנות העמידה בפני המלך, בפני מלך מלכי המלכים, בעולם הזה, היא אומנות הבנת הרמזים. בן אדם שבליבו השאיפה להיות אחד משריו של מלך העולם – אדם שמתהלך לפני המלך, ששותף עמו בניהול העולם ומחפש לקדם את רצונו כאן – זה דווקא מישהו קשוב וחד, שכל הזמן פתוח למציאות החיצונית וגם הפנימית, שלו, כדי לראות בה את הרמזים של ה'. בראש ובראשונה אדם כזה צריך לקיים מצוות, שהרי המצוות הן הרצון המובהק והמנוסח של הבורא. בנוסף, הוא יכול להתבונן באירועי חייו הקטנים והגדולים, ולזהות את הרמזים העדינים ואת הדחיפות הנסתרות שה' דוחף אותו. אבל יש עוד דרך עיקרית להיות שר של ה', יש נתיב בו אפשר לקלוט את הרמזים של ה', ואפשר לשמוע את הכרוזים השמיימיים שיוצאים כל יום. דרך עדינה ונסתרת, מעין קול דממה דקה:
…והכרוז הוא מחשבות והרהורי לב לטוב. ולכך אין רשע שאין לו הרהורים טובים בכל יום, מכח הכרוז, אלא שבבוא ההרהורים הטובים מפנה אותם ומעבירן מלבו, ומפנה לבו לבטלה, ובודאי מתחייב בנפשו, שניתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך…
מאיפה באות המחשבות שלנו? חלק ניכר מהן הן מחזור של אירועים וחוויות שחווינו או שאנחנו מצפים לחוות, או כאלה ששמענו מאחרים, ואנחנו ממשיכים לעבד אותם. אבל חלק מהמחשבות שלנו פשוט צצות. מאיפה? מאחורי הראש. מה יש מאחורי הראש? מה שורה מאחורי, או מעל הראש שלנו? הנכס החשוב ביותר שיש לאדם הוא ממלכת המחשבות שלו. זה השורש של כל הבחירות והמעשים שלו. זה מה שיופיע, שיתבטא אחר כך באדם שהוא יהפוך את עצמו להיות, וזה מה שיכול גם לכלות אותו ולדרדר אותו. ולעיתים ה' לוחש, בקול דממה דקה, את המסרים שלו אלינו בצורת מחשבה שצצה, או בצורת פרספקטיבה חדשה שיכולה לשנות את איך שנתבונן על הזולת והעולם.
הכרוז שה' מכריז בכל יום נשמע אצלנו כמחשבה עדינה. כל כך עדינה שמספיק שקיבלנו ווטסאפ עסיסי והיא תטושטש. ככל שאהיה קשוב יותר לכרוז, לרוח ה' שמפעמת בי, שדוחקת אותי לרצות בטוב, לשוב אליו, אלביש את הקול הזה במעשים. וככל שצורת החיים שלי והמסגרת החברתית שלי גורמות לכך שאם אטה אוזן לקול הזה איאלץ לערוץ שינויים גדולים בחיי, אזי יהיה לי יותר נוח להתעלם מהקול הזה, ואף להשתיק אותו בהסחות דעת ובהתנהלות אישית מחוספסת.
…שלא יהיה מכלל אלו שנאמר בהם (תהילים לב, ט) 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן…', רק כשנתעורר בעולם איזה פחד ויראה ידעו שמרמזין להם מלמעלה שידבקו בשורש היראה וכנ"ל, וכשנתעורר איזה שמחה בעולם ידבק בשמחת עבודת השם יתברך וכיוצא בזה ישמע חכם ויוסיף לקח. ודברי פי חכם חן.
להיות אטום זאת סכנה גדולה. להמשיך במסלול חיינו כמו סוס, בלי לבחון לעיתים אם יש בנו קול שמעורר אותנו לשוב אל ה', זה להישאר רחוק מה', "… בל קרוב אליך" (המשך הפסוק בתהילים שם). הדרך של ה' למשוך אותנו אליו היא בקריאות העדינות שלו בהיכל המחשבות שלנו, וכך נרוצה יחד. ככה המלך מביא אותנו אל חדריו. שימו לב אל הנשמה, אל לחישותיו של ה' בכל יום בקרבנו.
