בום. בראשית. אולי היה עוזר לנו מבוא קצר שיעשה קצת סדר?
אם לא מוצאים את המבוא של התורה בראשיתה, אולי אפשר למצוא איזה קצה חוט בסופה. שמונת הפסוקים החותמים את התורה מתארים מציאות אחרי מות משה – משה שכתב את התורה. הפער הזה פותח סדק שמזמין אותנו להציץ פנימה, להבין את היחס בין ה', התורה, והמציאות המתרחשת בפועל, ואז לחזור חזרה לתחילת התורה עם הבנה קצת יותר בהירה לגבי מה שאנחנו רואים.
הבעל שם טוב הקדוש מוביל אותנו, עם פנס, לתוך הסדק הזה שנפתח:
"וימת שם משה עבד ה'". רש"י ז"ל מקשה בפשיטות "אפשר משה מת וכתב 'וימת שם משה'"… כי אי אפשר לומר שמשה היה חי בשעה שכתב "וימת שם משה"… ואם כן קשה – מאי מתרץ רש"י "משה היה כותב בדמע", וכי משום שכתב בדמע ניחא? הלא הקושיא במקומה עומדת – האיך כתב וימת משה ועדיין היה חי?
גם אם הדמעות זולגות, לא ייתכן שמשה רבינו, שקורח בגמרא מעיד עליו ש"משה אמת ותורתו אמת", יכתוב שקר. הבעל שם טוב מגלה שהבעיה גדולה בהרבה, לא רק בפער בין כתיבת התורה להתרחשות שלה, אלא בפער בין קיום התורה לקיום העולם:
אמנם כן הוא, כי הנה לכאורה יפלא בעיני כל, הלא התורה קדמה אלפים שנה קודם שנברא העולם (בראשית רבה ח, ב) ואם כן קשה האיך נכתבו אז בהתורה כל הסיפורים הקדושים מעניני בריאת העולם, ומעניני אדם וחוה ונח ואבות הקדושים, ושאר דברים מן בראשית עד "לעיני כל ישראל", הלא עדיין לא נתהוו אז אלו הדברים! וביותר קשה, הלא המיתה באה לעולם בשביל חטא אדם הראשון, ואם לא היה אדם הראשון חוטא לא היה מיתה בעולם! וזה ידוע שהבחירה ניתנה לאדם, ואם כן האיך נכתבו בתורה מאז ומקדם עניני מיתה כגון 'וימת פלוני', או "אדם כי ימות באוהל" והלא עדיין לא חטא אדם הראשון! ואף ש"הכל צפוי" מכל מקום "הרשות נתונה"…
איזה תורה בדיוק קדמה לעולם? בפרשת בראשית מתוארים חטא. ומיתה. וגלות. האם ייתכן שאדם הראשון התהלך בגן עדן כשרגליו צעדו בעקבות של עצמו? שהוא רק מקיים את מה שכבר נכתב עליו אלפיים שנה קודם? האם גם כיום אין לנו יותר שליטה על חיינו ועל עתידנו מאשר דמויות בסיפור שאנחנו מקריאים לילדים? הבעל שם טוב מגלה את עינינו, וזאת הפתיחה לתורה ולהבנת היחס בינה ובין חיינו.
אמנם האמת כן הוא, כי התורה הקדושה בבריאתה נבראה רק בתערובות אותיות, היינו אלו האותיות שישנן בתורתנו הקדושה מן "בראשית" עד "לעיני כל ישראל" לא היו נצרפים אז בצירופי תיבות כמו שאנו רואים היום כמו "בראשית ברא" או "לך לך מארצך" וכיוצא. רק האמת הוא שכל אלו התיבות מתורתנו הקדושה היו מעורבין בתערובות, ובכל עת וזמן שנתהווה איזה ענין בעולם, אז נצטרפו אלו האותיות ונתהווה צירופי תיבות ונתהווה סיפור זה הענין.
כגון כשנתהווה בריאת העולם וענין אדם וחוה, אז נתקרבו האותיות זה לזה ונתהוו אלו התיבות המספרים הענין הזה. וכן כאשר מת פלוני או פלוני אזי נעשו צירופי תיבות 'וימת פלוני'. וכן הוא בשאר הדברים, שבשעת התהוות המעשה, מיד נעשה בהתורה צירופי תיבות מהאותיות כפי זו המעשה, ואם היה נתהווה מעשה אחרת אזי היו מתהווים צירופים אחרים באופן אחר, כי התורה הקדושה הוא חכמת השם יתברך ואין לה סוף, והבן…
התורה שלפני והתורה שאחרי
התורה עשויה מחומר אלוקי, אינסופי, והעולם הוא מערכת מוגבלת. אבל בדומה לרעיון מבריק שמתנסח באופנים שונים כאשר הוא נאמר על ידי אנשים שונים – התורה נכנסת לעולם ותופסת כאן צורה. יש בתורה מילים, אותיות מסוימות, ודווקא אלה, ואסור להוסיף, לגרוע או להחליף. האינסוף הזה מסופר כסיפור, סיפור שהתרחש בזמן מסוים, עם דמויות מסוימות, בצורה המותאמת למגבלות של העולם המסוים שלנו, אבל לפני בריאת העולם התורה הייתה רק אינסופית ומשוחררת.
במשך שנות הקיום של התורה, האינסוף תפס צורה והתורה הפכה, לפחות בגבולות העולם שלנו, לתורה שיש כיום בידינו. לאורך כל ימי האבות ואחר כך מצרים והמדבר, האינסוף הפך לסוף, וכל החלטה של אדם בתורה הייתה ביטוי אחד של האפשרויות שעמדו אז לרשותו. קבר שונה מבוקר, שונה מרקב, ושוב שונה מברק, או קרב. אדם הראשון הכריע, למשל, שיהיה מות, ולא תום. כך התורה תפסה צורה וכמעט כולה כבר מציאות מוחשית, שהתרחשה בפועל כך ולא אחרת.
נמצא כמו כן כאשר הגיע עת מיתת משה, ואז כבר היתה התורה כולה בצירופי תיבות מן "בראשית" עד "וימת שם משה" – כי בעת הזאת, כל המעשים הללו כבר נתהוו – רק מן "וימת שם משה" עד "לעיני כל ישראל" עדיין לא נצטרפו האותיות בתיבות, כי עדיין היה משה חי. רק מחמת שמוכרח היה שמשה יכתוב… על כן מה עשה השם יתברך, היה אומר למשה האותיות שנשארו מן "וימת שם משה" עד "לעיני כל ישראל" כמו שהיו מעורבין עדיין בלא צירופי תיבות, ומשה היה כותבם כך. ואחר כך כשמת משה מיד נצטרפו אלו האותיות, ונעשו התיבות מן "וימת שם משה" עד "לעיני כל ישראל". ונמצא, שכל התורה כתבה משה, ושפיר נאמר "לקוח את ספר התורה" ושפיר נקראת על שמו, כי באמת הוא כתבה בשלימות מן "בראשית" עד "לעיני כל ישראל".
וזהו שכתב רש"י ז"ל, הקדוש ברוך הוא אומר למשה התורה מן "וימת שם משה" עד "לעיני כל ישראל", ומשה היה כותב, אמנם כדי שלא תקשה קושיא הנ"ל האיך היה כותב "וימת" הלא עדיין היה חי, על זה מפרש והולך שהיה כותב בדמע. ו'דמע' הוא לשון תערובות כידוע, כמו (בגיטין דנ"ב ע"ב) "המדמע", או "תרומה מדמעת", וכיוצא בהן בש"ס הרבה, והיינו שהקדוש ברוך הוא אמר לו למשה … והוא כמו כן היה כותבה אות באות בתערובות, ואחר מיתתו נתהוו הצירופי תיבות מן "וימת שם משה" עד "לעיני כל ישראל".
את רוב התורה משה רבינו כתב כפי שהיא התרחשה. ואת המילים האחרונות, אולי בזכות היותו כבר בשיא השגתו, אולי כי הוא לא נכנס לארץ ישראל הארצית והמוחשית, אולי כי גם ככה הוא כבר היה בין עולם הזה לעולם העליון – הוא קיבל מה' בצורה המשוחררת שלהן, האינסופית והקדומה. אחרי מותו הן תפסו צורה סופית, אך הן נכתבו בדמע, משוחררות מהרכב מסוים, בתערובת.
בתורה הקדומה, השורשית, אין מוקדם ומאוחר. התורה האלוקית הזאת גנוזה בתוך התורה שלנו המסוימת, ואפשר לטעום משהו מהאינסוף הזה כשמחזרים אחרי האור הזה, בו אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו. אולי בגלל זה בסיום התורה מגביהים את ספר התורה הפוך, להראות שאפשר להבין הכל אחרת, והכל היה יכול להיות אחרת, ועכשיו נקרא שוב את התורה מההתחלה, אבל נזכור את כל הלבן שעל גב הספר ההפוך – את כל האינסוף שעומד מאחורי התורה, ומאחורי כל אדם, הכביר מסך ביטוייו בפועל.
