מורגש לכל לומד שספר דברים הוא אחרת משאר התורה. בדומה אולי לפרשיות אחרות במקרא בהן יש מנהיג שנפרד ממשפחתו או מעמו, ופונה אליהם בגילוי לב, כך משה רבינו מבקש לדבר באופן ישיר וחשוף על המהות שעמל להנחיל במהלך שליחותו בעולם. לכן יש לספר דברים שפה קצת אחרת, מילים אחרות.
מילה שייחודית לספר דברים בהקשר של יחסי ה' ועם ישראל היא 'לדבוק'. עוד מילה שכמעט ולא מופיעה בשאר התורה ביחס לקשר עם ה' זו 'אהבה'. ופתאום בספר דברים דבקות ואהבה מתגלות כמגמות מרכזיות.
דבקות היא אחת מעקרונותיה הליבתיים של החסידות, אבל כפי שאפשר לראות בפרשתנו, זה מונח שקיים בעם ישראל מאז משה רבינו. הבעל שם טוב הקדוש רק פתח לנו צוהר להבנת הקריאה לדבקות:
"אֶת ה' אֱלֹקֶ֛יךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק… לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְדׇבְקָה בוֹ". מעלה גדולה כשאדם מחשב ומהרהר תמיד בליבו שהוא אצל הבורא יתברך, והוא מקיף אותו מכל צדדיו. ויהיה דבוק כל כך שלא יהיה צריך ליישב את עצמו בכל פעם שהוא אצלו יתברך, רק שיראה הבורא יתברך שמו בעין השכל, ושהוא יתברך מקומו של עולם.
והכוונה, שהרי הוא היה קודם שברא העולם, והעולם הוא עומד בבורא יתברך, ואם כן צריך שיהיה דבוק כל כך שעיקר ראייתו יהיה בבורא יתברך, ולא שתהיה עיקר ראייתו בעולם ואגב בבורא, לא כן, אלא עיקר ראייתו תהא בבורא יתברך…
דבקות בה' היא מעבר לפרספקטיבה אחרת. לא רק על הקשר עם ה', אלא על עצמי, ועל העולם שאני חי בו. בגלל טבעו המוחשי והפיזי של העולם, אנחנו רגילים לחשוב שיש אותנו, יש אחרים, יש צמחים, יש בעלי חיים, וכל דבר פועל בנפרד מהאחרים, ואדרבה, לא פעם הדברים מפריעים זה לזה במסלולם הנחוש. ואם מנסים להכניס את ה' למציאות אז צריך למצוא לו פתח של מחט, כשהאדם לא עסוק בפרנסה או משפחה או בטיפול בצרכים לוגיסטיים. אבל דבקות בה', לפי הבעל שם טוב כאן, היא צלילה אל תוך ה', שהוא 'מקיף אותו מכל צדדיו'.
אפשר אולי היום להבין את סוג התודעה הזאת אחרי שכבר כמה שנים יש בהישג יד משקפי מציאות מדומה. אפשר לטייל בעולם שלם של מציאות מדומה, מלא בארמונות וארצות ודמויות שונות, ובסוף להוריד את המשקפיים ולהיזכר שכל מה שהאדם חווה, הכל נבע מהמערכת שהניח על עיניו. כך גם יהיה אחרי שהנשמה תיפרד מהגוף. היא תקלוט שכל מה שהאדם ראה או שמע או חש בעולם, כל העלילה וכל התפאורה, הכל היה התגלויות שונות של ה', כולל גם נשמתו שלו וגופו. לכן המקום בו האדם קולט את זה נקרא 'עולם האמת' – כי זאת האמת של המציאות. וכאן בעולם, הדבקות בה' זאת התנועה הפנימית של היפתחות לאמת הזאת, שאנחנו מוקפים בעולם שכולו אלוקות, למרות שזה ממש לא נראה כך.
תכף אשוב
אחרי שאדם הצליח פעם אחת להיפתח לאפשרות הזאת, הבעל שם טוב מזמין אותו להוריד שם את העוגן של התפיסה שלו. כלומר, שזאת תהיה ברירת המחדל שלו. בדיוק כמו שברירת המחדל בעולם היא שלכל חנות שנכנסים מצופה מהאדם לשלם על מה שהוא רוצה לקחת, ואין צורך בכל פעם שהוא נכנס לחנות ללמוד מחדש מבוא לכלכלה – כך האדם מסוגל להישאר בתפיסה הזאת של הדבקות, כי כל מה שקורה בחייו ובעולם בכלל, קורה בתוך האלוקות האינסופית. וכן גם תנועותיו וחיותו, מקורן באלוקות הזורמת בו.
…ויחשוב, שהבורא יתברך אין סוף, מקיף את כל העולמות ושפעו יתברך שופע ממעלה למטה על ידי צינורות בכל העולמות, ואנו הולכים תמיד בבורא יתברך, ואין אנו יכולים לעשות שום תנועה בלא שפעו וחיותו… וזהו פירוש הפסוק ברמז (ויקרא כא, יב): "ומן המקדש לא יצא". וכשיצריך לדבר מעניני העולם הזה, יהיה במחשבתו שהוא הולך מעולם העליון למטה, כמו האדם שהולך מביתו ולחוץ ודעתו לחזור תיכף, ובעת ההליכה חושב מתי יחזור לביתו – כך יחשוב תמיד בעולם העליון ששם ביתו העיקרי, בבורא יתברך, אף בעת שהוא מדבר בעניני העולם הזה, ויחזור תיכף מחשבתו לדיבוק הראשון…
ברור שהאדם צריך להתעסק בענייני העולם הזה, אך בראשו הוא מסוגל להישאר במקדש. הוא נשאר באלוקות. כשהוא בבית מדרש הוא יהיה באלוקות וגם ידבר על עניינים אלוקיים, וכשהוא בעבודה הוא בראשו באלוקות ובפיו מדבר על עניינים ארציים. מי שמצליח לדבוק בה', חי את האמיתות הזאת כבר היום ("ואתם הדבקים…"). ואם הוא הפסיק לחשוב על כך שהוא באלוקות, זה בסדר. הוא יצא, הוא תכף יחזור. כלומר יחזור בתודעה שלו, בגלל שבמהות הוא בכלל לא עזב. אלוקות זה לא משהו שצריך להתיישב בה ולקום ממנה, אלא רק להתחבר בחזרה לאמיתות של החיבור שיש לנו אליה כבר.
…שלא יצטרך להתיישב את עצמו באלהות, אלא יחשוב כאילו כולו גנוז באור אלהות:
