במחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא נפסק להלכה שסוכות הוא זכר לענני כבוד שהיו במדבר, ולא זכר לסוכות ממש. פסיקה זו, כידוע, היא לעיכובא, שהרי נאמר "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", כך שיש לדעת מהי סיבת הישיבה בסוכה על מנת לצאת ידי חובת המצווה. אכן, פסיקה זו היא תמוהה בכפליים: ראשית – שפוסקים הלכה כרבי אליעזר מול רבי עקיבא הסובר סוכות ממש, אף שבדרך כלל הלכה כרבי עקיבא, והתימה השניה היא שיוצא שאנו מקיימים חג על עניין ניסי-מיסטי של ענני כבוד.

נוסף על כך יש קושי נוסף, והוא שבפשוטו של מקרא קשה למצוא על אלו עננים מדובר בדיוק. באופן פשוט היינו חושבים שמדובר בענן שהלך לפני בני ישראל מאז צאתם ממצרים – "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך", כך בתחילת פרשת בשלח. ובהמשך, שוב הענן עצמו שוכן על המשכן וקובע את מסעות בני ישראל, שהרי לפי העלות הענן ייסעו בני ישראל ולפי חנותו יחנו. חכמים הוסיפו במדרש שהענן היה שומר עליהם מפני סכנות הדרך ומיישר להם את ההרים והבקעות, שזהו נס גמור.

אך גם כאן קשה: מדוע עשו זיכרון רק לנס הזה ולא לניסים רבים אחרים שהיו במדבר, כמו המן או הבאר.

יש מפרשים שמן ובאר היו הכרחיים ואילו הענן לא היה הכרחי, והוא ביטוי לאהבת ה' אותנו, ולכן עושים זכר דווקא לנס הזה.

אמנם, חשוב לדייק בביטוי הגמרא בפי רבי אליעזר. הגמרא אומרת שחג הסוכות אינו זכר לעננים, אלא זכר לענני הכבוד, והצירוף הזה – ענני כבוד – כן מופיע בתורה, אך לא בהקשר של הענן ההולך לפניהם ליישר להם את הדרך, אלא בהקשר של הענן השוכן על המשכן. כך אומרת התורה בסוף חומש שמות: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". פעמיים ברצף, פסוק אחרי פסוק, חוזר הביטוי ענן וכבוד. וחוץ מענני כבוד אלו, בפסוק נפרד מופיע תפקיד הענן (בלבד, ללא כבוד) כמי שמנחה אותם בדרך: "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ".

אם כך, יש בעצם שני עננים, או ענן אחד עם תפקיד כפול. התפקיד הראשון והמרכזי הוא ביטוי להשראת השכינה במשכן דווקא, וזה נקרא 'ענן כבוד'; התפקיד השני הוא להנחותם את הדרך, מתי יחנו ומתי ייסעו, וזה נקרא 'ענן' סתם.

למעשה, שני העננים האלו גם התחילו בזמן שונה. הענן של ההנחיה התגלה מיד ביציאה ממצרים, אך לזכרו אין שום חג. לעומתו, סוכות הוא חג זכר לענני כבוד – כלומר, לענן השראת השכינה במשכן. ענן הכבוד הזה, מקורו לא ביציאת מצרים אלא בהר סיני, שם נאמר למשה: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך". שוב מופיע הענן במתן תורה "חשך ענן וערפל, וענן כבד על ההר", ושוב בסיום פרשת משפטים חוזר הצירוף של ענן כבוד כביטוי להשראת שכינה – "וַיַּעַל משֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: (טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: (יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":

ענן הכבוד הזה הוא הענן שעבר מהר סיני אל המשכן כאשר בני ישראל סיימו לבנותו, ואז התחברו ככל הנראה עמוד הענן של יציאת מצרים עם הענן של הר סיני לתפקיד כפול – ענן כבוד כביטוי להשראת שכינה במשכן, וענן רגיל המוליך את בני ישראל במסעיהם.

נמצא שחג סוכות הוא זכר לענני כבוד – כלומר, זכר להשראת שכינה במשכן דווקא, ולא זכר לענן שהוליך אותם בדרך והגן עליהם מפגיעה.

אם כנים דברינו, הרי שההשוואה בין סוכה למשכן מבוארת מאוד. רק במשכן נאמרת המילה סוכה – על הכרובים שהיו "סוככים בכנפיהם". המשכן עצמו, בדומה לסוכה, עשוי משלוש דפנות. כמו כן, גם המשכן מסוכך ביריעות עור שאמנם הן מן החי, אך המראה הססגוני שלהן יכול להזכיר צומח.

זאת ועוד: הגמרא במסכת סוכה (דף ז) לומדת את שיעור הסוכה המינימלי – עשרה טפחים – בתחילה מגובהם של הארון והכפורת, אך במסקנת הגמרא – מכיוון שגובה הכפורת עצמו לא כתוב בתורה – לומדת הגמרא את גובה הסוכה מהמרחב שבין הכפורת לכנפי הכרובים שהוא עשרה טפחים, והוא מקום השראת השכינה דרכו מדבר הקב"ה עם משה רבינו. אם כך, גם מידות הסוכה נלמדות מן המשכן.

את בניית המשכן ריכז בצלאל – בצל אל. המשכן כולו הוא עניין של בצל שדי, כמו הסוכה שצריכה להיות צלתה מרובה מחמתה. ואם כן, הקבלות רבות ביותר עולות בין המשכן לבין הסוכה.

למה משכן?

 כעת רק התחלפה שאלה בשאלה. הבנו שסוכות הוא זכר לענני הכבוד במשכן, אך כעת יש לשאול – מדוע ציוותה התורה לעשות חג זכר להשראת שכינה במשכן, ובמיוחד אחרי שיש לנו בית מקדש, ואילו המשכן, כידוע, נבנה מראש כתחנה זמנית. מדוע לעשות זכר קבוע למשהו זמני?

 אכן, יש שלוש מעלות מיוחדות במשכן על פני המקדש

המעלה הראשונה – המשכן היה מעשה ידיהם של כל ישראל. כל אשר נשאו ליבו ניגש אל המלאכה. נפלאים דברי הרמב"ן במקום שמסביר שהיה זה נס שבו כל אחד גילה שיש בו יכולת פנימית מופלאה לעסוק במלאכות העדינות הללו הדורשות בדרך כלל מיומנות מרובה, והרי בני ישראל היו קודם לכן עבדים העוסקים בטיט, אלא שגילו בתוכם כוחות מופלאים. "וטעם אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דבר".

 את המקדש, לעומת זאת, עשו בעלי מלאכה מקצועיים, חלקם גויים [וזו שאלה טובה האם גוי יכול לבנות סוכה], ובעבודת המקדש עצמה היה גם מרכיב של כפייה מסוימת, וממילא היא הייתה פחות בשמחה. הציווי על שמחת החג המיוחדת כביכול בא להזכיר לנו את אותה שמחה גדולה שאפפה את העם בזמן בניית המשכן – שמחה של שותפות ונדיבות יתירה. תהליך בניית בית המקדש לא היה כזה, וכפי שבא לידי ביטוי אחרי מות שלמה בטרוניות שהשמיעו העם לבנו רחבעם על הכבדת העול הקשה עליהם.

 המעלה השנייה – המשכן לא שלטה בו יד. הכלים במשכן שעברו למקדש כמו המנורה השולחן ומזבח הזהב – נגנזו על ידי יאשיהו, ושאר הדברים כמו היריעות והעצים נגנזו על ידי שלמה המלך כאשר בנה את המקדש. מעשה ידיו של משה לא בטל.

והמעלה האחרונה והקשורה ביותר לענייננו: המקדש מקומו קבוע, ואם יבנו מקדש שלא במקומו לא תהיה בו קדושה – מה שמאפיין את הצמצום, שבו יש גילוי אור אלוקי אך הוא לא ממלא את כל העולם על מנת לאפשר קיום עצמאי, אלא הוא דורש מקום מסוים מאוד, מדויק ומכוון. "המזבח מקומו מכוון ביותר", כלשון הרמב"ם, ואין שום אפשרות לשינוי בקביעה זו שיש בה תנועה חדה של צמצום. הקודש שורה רק כאן ולא במקום אחר, ומי שיאכל קרבן חטאת מחוץ למקדש יתחייב מיתה.

אך כידוע מדברי אדמו"ר הזקן – הצמצום לא כפשוטו, ובכל מקום נמצאת אלוקות. הוא יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ואין שום מציאות מבלעדו כלל. אמנם, חלק אנחנו רואים בצורה גלויה וחלק היא מציאות אלוקית נסתרת, אך היא נמצאת. כל חפץ דומם – אם נתבונן בו נגלה בו אטומים ואלקטרונים מסודרים בסדר אלוקי נפלא ומושגח. כלומר, גם הדומם הוא אלוקות, אך אנחנו לעביות חומרנו לא רואים זאת, אך יש אלוקות בכל מקום.

זהו אפוא סוד המשכן: היכן שבונים את המשכן – שם תהיה קדושה. היא לא קבועה, אלא מופיעה בכל מקום. זה מיד מזכיר לנו את הפסוק המופיע בסיום מעמד מתן תורה בפרשת יתרו: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ", ופירש החזקוני: 'בכל המקום – לפי ששרתה שכינה בכמה מקומות כגון גלגל נוב גבעון שילה ירושלים ושנינו לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה לפיכך לא הזכיר בכל התורה שם מבורר רק בסתם אל המקום'.

ואמנם, חלק גדול מהפרשנים שם אומרים שמדובר רק על בית הבחירה, שהוא המקום היחיד שבו מותר לנו להזכיר שם ה' – עיין רש"י, אך פשוטו של מקרא מצביע על כיוון הפוך: בכל מקום שתזכיר את שמי – בכל מקום שתקים משכן – שם אבוא אליך וברכתיך, כי הצמצום לא כפשוטו.

זכר למדרגה המיוחדת הזו של השראת שכינה במשכן, שהייתה גם מתנה שהתקבלה תשובתם של ישראל על חטא העגל והם רצויים לפני המקום, הורתה לנו התורה בציווי לעשות סוכה – זכר לענני הכבוד, אלו ענני המשכן עצמו – השראת השכינה, וכאילו כל אחד מאיתנו בסוכות הוא בחינת כהן גדול הנכנס לקודש הקדשים, מקום השראת שכינה, ונמצא עם המלך במסיבו, בהשראת שכינתו עלינו.

רמזי סוכה

משכן בגימטרייה 410 – מספר השנים שעמד בית ראשון. ללמדך ששקול המשכן של המדבר כבית המקדש ואף יותר ממנו, כמאמר המדרש: "בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן, ועוד היה מסתכל וראה ששלמה עומד ובונה בית המקדש שהוא גדול מן המשכן ואמר לפני הקב"ה (מלכים א ח) כי האמנם ישב אלהים על הארץ, אמר משה: ומה בהמ"ק שהוא יותר ויותר מן המשכן שלמה אומר כן, משכן על אחת כמה וכמה. לכך אמר משה (תהלים צא) 'יושב בסתר עליון'. א"ר יהודה בר ר' סימון: יושב בסתר הוא עליון על כל בריותיו, מהו בצל שדי, בצל אל בצל רחום בצל חנון אין כתיב כאן, אלא בצל שדי, בצל שעשה בצלאל, לכך נאמר בצל שדי יתלונן, אמר הקב"ה: לא כשם שאתה סבור כך אני סבור אלא כ' קרש בצפון וכ' בדרום וח' במערב, ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה:

נמצא שהמשכן מבטא מדרגה מיוחדת בהשראת שכינה, שבה הקדוש ברוך הוא מתגלה במקום קטן, צנוע, ובעיקר לא קבוע, אלא נמצא בכל פעם במקום אחר. האדמה שעליה הונח המשכן הייתה קודש לשעתה. וכשנדדו – חזרה להיות חול. שכינה נמצאת בכל מקום, ועלינו רק לגלותה.

 כמה דומה הדבר לרצפת הסוכה, שבמשך השנה כולה אינה אלא רצפה או קרקע של חניית הרכב, והנה בסוכות היא נעשית חלק מו השכינה, ויש לשמור על הסוכה מסודרת ועל הרצפה נקיה. הקדושה שהייתה טמונה באבני החניה עליה אני עושה את הסוכה שלי – מתגלית החוצה בימי הסוכות.

בצלו חמדתי וישבתי

נמצא שחג הסוכות הוא זכר לענני הכבוד שהם הביטוי למדרגת השראת שכינה מיוחדת כפי שבאה לידי ביטוי במשכן דווקא, ולסוג השראת שכינה כזה ראוי מאוד לעשות חג, בעיקר בגלל שהסוג הזה של השראת שכינה עתיד להתגלות לעתיד לבוא והוא אכן מתגלה בתקופה בה נמלאת הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. דבר ה' מתגלה בחומר, בפיזיקה ובשלל תחומי המדע, וגם בנפש, בתרבות ובאומנות. לית אתר פנוי מיניה כלל, כל הארץ משכן.

זהו, בזעיר אנפין, גדר מצוות סוכה בעצמה: "אוכל וישן ושותה ומטייל בסוכה" – לא פעילות קודש מובהקת, אלא עצם החיים עצמם הם גילוי אלוקות. כי כאמור, הצמצום אינו כפשוטו.

צל הסוכה מספר את הסיפור של נוכחות אלוקית גם במקום שהוא צל ולא מואר. התורה נקראת אורייתא. היא שפע אור אלוקי בנגלה, וכך גם המצוות. אך מה עם המקומות החשוכים והמוצלים? האם גם שם נמצאת השכינה? כן, עונה לנו הסוכה. בצילו חמדתי וישבתי. והסוכה צריכה שתהיה צלתה מרובה מחמתה, כדי לכוון אותנו לנקודה הזו של גילוי אור ה' יתברך בכל מקום מואר או חשוך כאחד.

ובדומה למה שקראנו במדרש – עשו לי סוכה קטנה, קרש בדרום וקרש בצפון ועוד קרש קטן של צורת הפתח, וארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה.