במשך עשרה חודשים בשנה אנחנו חולמים על החופש הגדול. מתכננים, מזמינים, משלמים, אורזים את הרכב ומתחילים בנסיעה לצפון הרחוק. כמה רחוק? נדמה שאפשר למדוד את המרחק לפי מספר המריבות במושב האחורי…
זה טבעי. ילדים רבים. הם מתווכחים מי ישב ליד החלון, מי נגע במי ומי לקח למי את המטען.
אבל לא פחות מעניין להתבונן דווקא בנו, ההורים.
דווקא ברגעים שבהם השקענו כל כך הרבה כדי שלמשפחה יהיה טוב – אנחנו מוצאים את עצמנו כועסים על הילדים הרבה יותר מבדרך כלל. פתאום ילד ששכח משהו בבית זוכה לתגובה חריפה: "איך יכול להיות ששכחת? כנראה זה לא באמת היה חשוב לך". ילד אחר שמתחצף ליד המשפחה המורחבת מקבל מאיתנו כעס שנדמה כאילו חיכה להזדמנות לצאת.
למה זה קורה?
למה דווקא כשאנחנו כל כך מתאמצים להיות הורים טובים, אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים בתוקפנות ובחוסר סבלנות?
התשובה נמצאת, במידה רבה, בתוך השאלה.
ככל שאנחנו משקיעים יותר, כך גם הציפיות שלנו גדלות. אנחנו מצפים שהילדים ייהנו, ישתפו פעולה, יעריכו את המאמץ ואולי אפילו יאמרו תודה. לא תמיד במילים, אבל לפחות בהתנהגות שלהם.
מבלי שנשים לב, התגובה שלהם הופכת למדד שלפיו אנחנו מעריכים את עצמנו כהורים.
ויש כאן רובד עמוק יותר. במהלך השנה אנחנו עסוקים מאוד, ולא פעם מלווים בתחושה שאנחנו לא מספיק עם הילדים. החופשה הופכת להזדמנות לפצות על כל מה שלא הצלחנו לתת במשך השנה. לכן, כשהיא לא מתנהלת כפי שדמיינו, התסכול כבר אינו מופנה רק כלפי הילדים – אלא גם כלפי עצמנו.
כאן נכנס אחד המרכיבים החשובים ביותר בהורות – הביטחון ההורי.
ככל שהביטחון שלנו כהורים יהיה יציב יותר, כך נהיה פחות תלויים בתגובה של הילדים. נוכל ליהנות מהנתינה שלנו גם אם הם לא תמיד יעריכו אותה כפי שציפינו, ונצליח להגיב מתוך בחירה ולא מתוך פגיעה.
הילדים מרגישים היטב כשההורה תלוי בתגובה שלהם. לפעמים הם יתלוננו יותר כדי לקבל תשומת לב, ולפעמים דווקא ישתדלו לרַצות אותנו ולהתפעל מכל דבר רק כדי שלא נראה מאוכזבים. אך בשני המקרים, הקשר אינו בריא וטבעי.
דווקא משום שהביטחון ההורי שלנו עומד למבחן, החופש הגדול הוא תקופה מאתגרת במיוחד. המצבים היומיומיים – כמו שעות ארוכות מול המסכים, מריבות או חוסר שיתוף פעולה – פוגשים אותנו שוב ושוב. כשאנחנו לא יודעים כיצד להתמודד, קל מאוד לפעול מתוך תסכול.
במצבים אלה חשוב קודם כל להתבונן על עצמנו מתוך חמלה ולהבין שזה לא פשוט להיות הורה, ובוודאי לא בחופש הגדול. מעבר לכך, אנחנו יכולים פשוט לשהות עם התסכול, להתבונן בו, לשתף בו את בן או בת הזוג, וכמובן גם לשוחח עליו עם הילד עצמו.
לא פעם, כאשר אנו כועסים על הילדים, מסתתרת מתחת לכעס בקשה שאיננו יודעים כיצד לבטא. קל יותר לכעוס על ילד שלא שוטף כלים מאשר פשוט לומר: "אני עייף, אני צריך את העזרה שלך". קל יותר לומר: "אתה כל היום במסך", מאשר להודות: "אני לא באמת יודע איך לעזור לך להיות פחות במסך."
מדוע? משום שלבקש קשה יותר מאשר לכעוס. בקשה מעמידה אותנו במקום של פגיעוּת ולא של שליטה.
אבל דווקא שם נבנית סמכות אמיתית. כאשר אנו מחנכים מתוך ענווה, איננו צריכים להשיג סמכות באמצעות כוח. להפך – ככל שהילדים פוגשים הורה שמסוגל להיות גם בטוח בעצמו וגם אנושי, כך הם נוטים יותר להקשיב, לשתף פעולה ולהרגיש קרובים אליו.
אין זו בושה לומר לילד: "אני באמת לא יודע איך לעזור לך להיות פחות במסך. בוא נחשוב יחד מה יכול לעזור."
הכעס מעניק לנו תחושת שליטה רגעית. בקשה, לעומת זאת, דורשת ענווה. היא חושפת אותנו ומוותרת על הצורך להיראות תמיד חזקים וצודקים.
נכון, יהיו דברים שלא ייפתרו כאן ועכשיו. זהו תהליך של עליות וירידות, של משברים ולעיתים גם של מריבות. אך דווקא המצבים הפחות נעימים יכולים להפוך לקרקע שממנה צומח קשר עמוק ומשמעותי יותר עם ילדינו.
בסופו של דבר, החופש הגדול אינו מבחן להורות מושלמת. הוא הזדמנות לפגוש את עצמנו כהורים. לחזק את הביטחון ההורי שלנו, להפסיק למדוד את עצמנו דרך התגובה של הילדים, ולזכור שהסמכות שלנו אינה נבנית מתוך שליטה, אלא מתוך קשר, ענווה וסקרנות.
הדברים שאני כותב כאן נשמעים פשוטים, אך הם דורשים לעתים הדרכה הורית או טיפול, ולפני הכל – עבודה פנימית על מנת לבנות את הקשר שלנו עם עצמנו ועם ילדינו היקרים.
