כפות הידיים של תומר מעולם לא הזיעו ככה. כף הרגל שלו רקעה רקיעות קטנות בקצב מהיר על הרצפה. הוא בחש עם הקש שוב ושוב את הכוס עם הזירו וקוביות הקרח, אבל לא הצליח לשתות. הוא כל הזמן הסתכל אל פתח בית הקפה. עוד מעט הוא יגיע. עוד מעט הוא יגיע. ה' שפתיי תפתח. שרק אגיד את המילים הנכונות.
תומר היה שקוע במלמול התפילות ולא שם לב שאבא שלו נכנס והתקרב אליו. "תומריקו, מה המצב? איזה כיף שהזמנת אותי ככה לשבת איתך. מזמן לא עשינו את זה". הוא טפח על כתפו. תומר טיפה נבהל, אבל מיד נעמד וחיבק אותו. "קח מפית, אתה מזיע, מותק". אבא של תומר סידר את החליפה והתיישב. הוא קרא למלצרית וביקש כוס יין אדום. "ככה לפתוח את התיאבון", הוא קרץ לתומר. "אז מה נשמע? נו, אני סקרן, אמרתי לאמא שבטח אתה רוצה לספר לי שיש לך מישהי רצינית, אבל היא אמרה לי שהייתה שמה לב בעצמה ואין מצב. אז אני במתח, נו, מי צודק?"
תומר שרצה להיכנס עם אבא בדברים ולא להניח הכל על השולחן על ההתחלה, התחיל לגמגם. "אה.. לא.. ממש לא.. אין מישהי.. בכלל זה לא מה שרציתי לספר".
"אז עכשיו אני בכלל סקרן. נו, קדימה, אני מחכה". אביגדור שטרן ישב נינוח על הכיסא עם ידיים שלובות וחיכה למוצא פיו של תומר.
"תראה אבא, אני ממש מקווה שתבין אותי, אתה יודע שאני מאוד אוהב ומכבד אותך ואת הרצונות שלך לגבי העתיד שלי, אני יודע שכל החיים חינכת אותי ונתת לי כל מה שהייתי צריך והרבה הרבה יותר מזה. תמיד הייתי הילד העשיר בכיתה, זה שכולם מקנאים בו, שיש לו את הנעליים והבגדים מהמותגים הכי שווים, זה שאפשר לבוא אליו ולמצוא במגירות שוקולדים וחטיפים בכמויות, בריכה בחצר ו"על האשים" מפנקים. העסק המשפחתי שלנו ידוע בכל העולם. התכשיטים הכי יפים, היהלומים, כלי הכסף. באמת זה משהו מיוחד, ברכת ה' ממש…"
"תומריקו, תגיע לאבל…", אביגדור כבר היה פחות מחויך והתיר את שילוב הידיים מעל החזה. תומר המשיך כאילו שלא שמע: "ואני יודע שכולם במשפחה עובדים בעסק ועושים את זה פשוט נפלא, וגם אני הבטחתי לך שאחרי שאסיים את הלימודים בישיבה ואשתחרר מהצבא, אני אלמד כלכלה ותוך כדי אכנס לעסק, אבל…"
"או, ברוך ה' הגיע האבל", אביגדור כבר היה עצבני. תומר השפיל את המבט והנמיך את הקול. "אבל אני מרגיש שאני לא מסוגל. בחודשיים האחרונים שעבדתי בעסק הרגשתי שזה לא זה. שאני לא יכול לעשות את זה מעכשיו ועד הפנסיה. זה לא מעניין אותי. כלומר, אני מרגיש שזה אפילו מכבה אותי. כל היום להתעסק ביהלומים ובמספרים ובחשבונות. קמתי בבוקר והייתי פשוט מבואס ללכת לעבודה. סליחה שאני אומר את זה, אבא. באמת, סליחה, אבל נתתי לזה צ'אנס, ואני יודע שאתה מאוד רוצה שאני אהיה חלק מהעסק, ושאיציק, דוד ושלומית נותנים שם את הנשמה, וחשוב לך שכל המשפחה תהיה בפנים, אבל אני מרגיש שאני לא יכול להעביר ככה את שארית חיי, במשהו שאני מרגיש שלא תורם לי ולא אני לו".
היה שקט. אביגדור התעסק עם המזלג ויצר איתו חריצים מדומים על השולחן. הוא ניסה להתחיל משפט ולא יצא לו, ואחר כך הוא נשם נשימה עמוקה. "אני שומע מה אתה אומר, אני שומע. עכשיו נגיד שלא תהיה בעסק שלנו, נגיד, כי זה לא סוף פסוק פה, אולי ניתן לך עבודה יותר מעניינת, לעבוד בשיווק או בפרסום, להסתובב בקניונים, בחנויות הרשת, אתה יודע מה, אפילו בעולם…"
"לא, לא, אבא אתה לא בכיוון".
"עכשיו אני מדבר", אבא היסה את תומר והגביה טיפה את הקול. "במה חשבת לעסוק במקום? אתה צריך להתפרנס ממשהו, נכון? או שאתה מצפה שאנחנו נמשיך לממן אותך כמו ילד קטן".
הווריד במצח של אבא התחיל לבלוט וזה לא היה טוב, אבל לתומר כבר לא הייתה ברירה. הוא נשם נשימה עמוקה ואמר בקול הכי בוטח שהצליח לגייס: "אני רוצה להיות מורה".
אבא קפא במקום והצבע שלו בפנים התחלף. "אתה השתגעת לגמרי אני מבין. מה קשור מורה? אתה יודע כמה מרוויח מורה מתחיל? אתה יודע כמה קשה להיות מורה היום? במקום לשבת במשרד ממוזג מול מחשב ולהתפרנס בכבוד, אתה רואה את עצמך נכנס לכיתה ומתעסק עם ילדים ובכוח מכניס להם משהו בקודקוד? אתה לא חושב בהיגיון!"
תומר אזר את כל הכוחות שהיו לו ואמר: "כבר החלטתי אבא. זה לא נתון לדיון. בשנה הבאה אני הולך לחנך כיתה י"א בתיכון 'טשרניחובסקי'. עשיתי שם שיעור מבחן והתקבלתי. יש לי תעודה מהמכון כשלמדתי בישיבה והם מאוד הלכו לקראתי. שם אני מרגיש שאני מונח נכון, שם הלב שלי נמצא. שם אני מרגיש ששווה לי לקום בבוקר ולעשות משהו משמעותי בחיים שלי".
אבא הסתכל על תומר, הבין שהוא רציני, השתתק ועזב את השולחן בלי לומר מילה. תומר הוציא את האוויר מהריאות שהחזיק חזק כל השיחה. הוא ישב שם עוד דקות ארוכות, ואחר כך קרא למלצר ושילם את החשבון עבור כוס יין אדום וכוס מלאה זירו וקרח שנמס לתוכה שנשארו מלאות על השולחן.
**********
"תומר, אני ממש בהלם, אני לא יודעת איך עשית את זה. באמת שאני לא יודעת. יש כאן ברשימה תלמידים שבחלומות הכי מתוקים שלי לא הייתי מאמינה שיסיימו אצלנו עם תעודת בגרות. שיסיימו משהו. שבכלל יהיו להם שתים עשרה שנות לימוד בכיס".
תומר עצר את ורדה המנהלת ואמר בחיוך גדול. "זה בדיוק העניין, את אומרת שלא היית מאמינה… אני מההתחלה פשוט האמנתי. זה מה שהם היו צריכים. שאני אאמין בהם. שאני אתן להם את ההזדמנות שאף פעם לא ניתנה להם".
"אל תצטנע לנו פה, תומר. כל מי שיושב פה בחדר, הסגנית, וכל המורים בצוות, שמענו מגיל אפס את ה'כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו'. ואתה לא רק האמנת בהם. אתה השקעת בהם המון, נתת את הלב והנשמה. אתה חושב ששמעון לא סיפר לי שיום אחד הגעת אליו הביתה ולמדת איתו מתשע בערב ועד חצות למבחן? הוא בחיים שלו לא קיבל ציון מעל שמונים לפני המבחן הזה. אתה הראית לו שהוא מסוגל.
"השיא היה כשנכנסתי אליכם לכיתה אחרי הצלצול של ההפסקה. חיפשתי אותך לתת לך משהו. כמעט התעלפתי כשכולם ישבו בכיתה וקראו את 'סולם גנבים'. לא ראיתי פנים, רק כריכות חצי כחולות חצי צהובות. הם לא שמו לב שכבר הפסקה ונגמר שיעור ספרות, היו שקועים בספר, ועוד אחר כך ביקשו שתביא את הסופר הרב ליאור אנגלמן לכיתה שידבר איתם על הספר. זה חלום, תומר, זה חלום!"
תומר השפיל את המבט ואפילו קצת הסמיק. הוא כל כך היה שמח וגאה בתלמידים שלו. ממש גאה בהם. במסיבת הסיום של השמינית, אחרי שנתיים שהיה מחנך, הורים ניגשו אליו בדמעות ש"הוא הציל להם ת'ילד", סיפרו שכבר הרגישו שהוא על סף נשירה, אבל הוא לא ויתר. הוא נשאר אחרי הלימודים, עשה איתם מיליון שיחות מוטיבציה, וחלק גדול הוא באמת הציל. ולא שתמיד היה הכל דבש, הייתה הפעם ההיא שעדי זרק כיסא על רינה המורה לאנגלית, היד שלה נחבלה קשות, ובמזל רק היד. יום למחרת המורים שבתו ולא היו לימודים בבית הספר, עד שתתקבל דרישת המורים שעדי יסולק למען יראו וייראו. לא משנה כמה תומר ניסה לשכנע את עדי להתנצל ואולי לשנות את הגזירה, כלום לא עזר ועדי סולק מבית הספר. בחודשים הראשונים תומר שמר איתו קצת על קשר, אבל כשעדי נכנס למוסד נעול לנוער עבריין, תומר הבין שהוא זקוק לעזרה ושיקום שהוא לא יכול לתת לו.
תומר הצליח כל כך בבית הספר, אבל אכל אותו מבפנים הדיסוננס שהרגיש בכל פעם שהגיע לסעודת שבת אצל ההורים. זה היה מטורף. הוא היה מורה מוערך, שיש לו הצלחות וכישלונות כמו כל אחד, אבל מוביל תהליכים, מצליח להרים נערים מהרצפה בתיכון הכי קשה בעיר והופך אותם לבחורים עם תעודת בגרות, עם אופק חיובי. אבל בשולחן שבת דיברו על ההצלחות של החנויות, מי מכרה הרבה השבוע ומי פחות, אלו עסקאות נסגרו, ותיארו את התכשיטים והיהלומים החדשים שהגיעו עם הסחורה החדשה.
תומר ישב מכווץ, מקשיב לכל הדיונים וההתפעלויות. כשהיה דבר תורה או שירים היה מצטרף, אבל על העבודה שלו הס היה מלדבר. הוא היה ממש רוצה להתייעץ ולשתף, מה הייתם עושים אם היה לכם בכיתה ילד שכך וכך? רצה לספר על הטיול השנתי שהיה לו השבוע, אבל זה היה לגמרי מחוץ לשיח. כאילו אין לו עבודה, כאילו אין לו מקצוע בחיים.
הכי נורא היה להרגיש שאבא שלו מתבייש בו. לפני ראש השנה שלחו בקבוצה המשפחתית את התמונה מהרמת הכוסית לשנה החדשה במשרד, שולחן מלא בכל טוב ותמונה נוצצת של כל המשפחה וסגל העובדים עם כוסות לחיים ביד. כולם היו שם חוץ ממנו. אפילו בני הזוג והאחיינים. הוא הסתכל על התמונה ונעשה לו חמוץ… הוא הרגיש שלם, אבל כל כך בחוץ. במיוחד כשנכנס להרמת הכוסית בחדר המורים שלו. בקבוקי מיץ ענבים, ופלים וסוכריות דבש עיטרו את השולחנות שאפילו לא טרחו לשים עליהם מפה כי עוד רגע כבר מתחיל שיעור…
שלא תבינו, לא היה פה כלבא שבוע שהדיר את בנו מהנכסים. החתונה של תומר עם אדווה הייתה יפה ומכובדת, באולם מפונפן עם כל המי ומי. ההורים קנו להם דירה גדולה וחדשה במרכז העיר ולא החסירו מהם דבר, כולל סכום חודשי שהכניסו להם לחשבון מדי חודש. אבל זה לא מה שעניין את תומר, זה לא מה שהוא באמת היה צריך. אמנם הוא אף פעם לא התלונן על כך שאין להם משכנתא על הראש, והוא לא היה צריך לחשב את כל השורות בתלוש המשכורת כמו שהחברים שלו המורים היו עושים בהפסקות, הוא לא היה פותח את התלוש אפילו… מה שהיה לו חסר בעצמות זה חוסר ההערכה, הזלזול בבחירה שלו, במה שהוא מאמין בו. זה צרם לו ולא נתן מנוח. הרי המוטו בחיים שלו זה להיות תמיד בגישה של אמון בנער, בבחירה שלו, בדרך שלו, "אז דווקא שם, דווקא שם אני מרגיש שאני מאכזב. אוף".
************
"תומר, אתה יודע למה קראנו לך?" ורדה המנהלת חייכה חיוך שתומר לא ידע לזהות את פשרו, הוא הסתכל על סוללת האנשים החשובים שישבו בחדר שלה והקשיב. "אז ככה, התכנסנו כאן היום אחרי שלפני חודשיים כחמישים הורים כתבו לנו שהם ממליצים עליך לקבל את פרס 'מורה המאה'. הגשנו את המועמדות שלך, ואכן קיבלנו תשובה שאתה נכלל ברשימה המכובדת הזו של המורים המצטיינים. אין ראוי ממך, תומר. כל הכבוד. התיכון שלנו זכה, לא רק אתה".
תומר גמגם ולא ידע מה להגיד. הוא בסך הכל עשר שנים במערכת החינוך, הוא חשב שרק מורים ותיקים הרבה יותר מקבלים את הפרס הזה. "וואו. תודה. זה באמת מרגש. מעולם לא חשבתי ש… שתבינו, אני עושה את הכל שלא על מנת לקבל שום פרס, רק באמת כי אני אוהב את התלמידים וכל כך רוצה שיצליחו, לא חיפשתי שום הוקרה. יש כאן מורים ותיקים וטובים ממני. לא נעים לי".
"אנחנו יודעים תומר, אנחנו יודעים. רק תרשום לפניך את התאריך של הטקס הגדול שיתקיים בירושלים, ותגיד כמה כרטיסים אתה צריך לאורחים שלך".
המילים האחרונות של ורדה המנהלת הדהדו באוזניו כל הדרך הביתה. כמה כרטיסים אני בעצם צריך? אדווה תגיע לבד. את שני הקטנים היא תשאיר אצל אמא שלה, זה לא בשבילם הטקסים האלה. בעולם נורמלי, הייתי מתקשר עכשיו בהתרגשות לאבא ואמא, לאחים שלי, אבל אני לא בעולם נורמלי… כשהוא סיפר לאדווה, היא התרגשה מאוד לכמה רגעים ורצה להכין בקבוק. תומר יצא למרפסת, הוא התיישב על הכיסא, הרים רגליים על ההדום, הרוח נשבה בפניו, ואז משום מקום דמעה התגלגלה לו על הלחי, חוצפנית כזו, מורכבת, מלוחה מתוקה.
***********
תומר ישב על הבמה ושמע סיפורי ניסים ונפלאות על כל המורים שלפניו. בעוד רגע קט יקראו בשם שלו. "תומר שטרן" קרא המנחה והמשיך, "תומר הוא מורה בתיכון 'טשרניחובסקי'. הוא מחנך מסור ומורה לתנ"ך, היסטוריה וספרות…". בסרטון שהוקרן סיפרו תלמידים מהעבר ומההווה על המורה האהוב שלהם ועל הפסגות שהוא עזר להם לכבוש, על כך שבזכותו עברו בגרות ועל החיים שהוא שינה להם. גם המנהלת ורדה אמרה מילים חמות עליו, אבל שום דבר לא הכין אותו שהדובר האחרון בסרטון יהיה… אבא שלו. כפות הידיים של תומר החלו להזיע ממש כמו אז בבית הקפה, והרגל שלו התחילה לרקוע באופן בלתי רצוני.
"תומר שלנו", אמר אבא על המסך, "בשבועות האחרונים, מאז שקיבלת את ההודעה על הזכייה בפרס, הגיעו אלינו המון סיפורים על הדברים הגדולים שעשית בעשור שבו אתה משמש בתפקיד שלך כ… מורה. אנחנו מלאי התפעלות מהמסירות שלך, רואים שאתה עושה את העבודה שלך מכל הלב ואנחנו מאוד מאוד גאים בך". אמא של תומר שישבה גם היא ליד אבא הוסיפה: "אין כמוך, תומר, אתה מדהים, מורה לחיים, עלה והצלח".
הלב של תומר דפק בחוזקה, כולם מחאו כפיים ותומר ניגש לקבל את הפרס, הצטלם מזווית אחת, ועוד זווית ורצה לחזור למקום. לפתע המנחה אמר: "אנחנו מזמינים את אביגדור שטרן, אבא של תומר, להצטלם איתו גם כן". הראש של תומר כבר ממש הסתחרר, אבל מבין כל האורות והצלמים הוא הצליח להבחין שבקהל יושבת כל המשפחה שלו. אבא שלו עלה על הבמה בחליפה, נתן לתומר חיבוק ענקי והצטלם איתו. כולם מחאו כפיים. בכל זאת, סלב. מבחוץ זה נראה מראה רגיל של אב ובן שמצטלמים יחד ברגע משמעותי. שכינה שמעליהם יודעת כמה שזה רגע פלאי.
כשנגמר הטקס ותומר ירד מהבמה, ניגשה אליו ורדה המנהלת ואמרה: "חתיכת הפתעה סידרנו לך, אה? אתה באמת חשבת שאתה תגיד לי שאתה צריך רק כרטיס אחד לאדווה ואני לא אעשה עם זה כלום??" כל האחים של תומר חיבקו ועטפו. "באנה, אח שלנו, שיחקת אותה!"
אביגדור ניגש לתומר ואמר לו באוזן שכולם חוזרים הביתה, יסיעו את אדווה לאמא שלה להיות עם הקטנים, אבל הם הולכים לעשות תיקון. בתוך רבע שעה אביגדור ותומר ישבו בבית קפה, תומר הזמין שקשוקה ופוקצ'ה כי היה מת מרעב. אביגדור הזמין, איך לא, כוס יין כדי לפתוח את התיאבון.
"תראה תומר, הדבר שחזר שוב ושוב כשסיפרו לנו עליך כמורה, היה האמונה שלך בתלמידים שלך. אני מודה, לא מספיק האמנתי בך, או לא רציתי להאמין, חשבתי שאני יודע מה טוב בשבילך, מורה היה נשמע לי פשוט… פשוט מדי. הנחתי עליך את החלום הנוצץ שלי, ולא הבנתי שיש ניצוצות גם במקומות אחרים שבעיניים שלי הם מאוד אפורים. אבל טעיתי, ואני לא סתם אמרתי בסרטון שאני גאה בך. אני באמת גאה בך. מאוד".
"וואו, אבא, אתה לא יודע כמה זה חשוב לי מה שאתה אומר. רק שתדע, שזה רק נדמה לך שאנחנו לא באותו עסק. חומר הגלם שלנו הוא בעצם מאוד דומה. אתה מתעסק ביהלומים וגם אני… כל אחד והיהלומים שלו".
