אנחנו נמצאים ברגע חריג בהיסטוריה היהודית, מסיבות טובות וגם טובות פחות. לראשונה זה ארבעת אלפים שנה, אנחנו עצמאים וריבוניים בארץ ישראל ובו בזמן נהנים מחופש ושוויון בתפוצות. היו תקופות, תמיד קצרות מדי, שעם ישראל נהנה מאחת מן השתיים; אך מעולם לא משתיהן בעת ובעונה אחת. עד כאן החדשות הטובות.
החדשות הטובות פחות הן שהאנטישמיות חזרה – בעת שזיכרון השואה עדיין חי. מדינת ישראל מבודדת בזירה המדינית. היא עדיין מוקפת אויבים. היא היחידה בין 193 המדינות חברות האו"ם שעצם זכות הקיום שלה נתון לערעור ולאיום מתמיד.
על רקע זה, אך מתבקש הוא לבחון שוב את דבריו של הנביא האלילי בלעם בפרשת השבוע שלנו, שרבים ראו בהם לאורך הדורות תמצית קולעת של ההיסטוריה היהודית והייעוד היהודי – "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".
שניים מבכירי הדיפלומטים הישראלים במאה הקודמת, יעקב הרצוג ונפתלי לאו־לביא, שניהם בני משפחות רבניות, ראו בפסוק זה גילום של מצבנו כעם לאחר השואה והקמת המדינה. יעקב הרצוג, בנו של הרב הראשי לשעבר יצחק אייזיק הלוי הרצוג ואחיו של נשיא המדינה לימים חיים הרצוג, היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה מ-1965 עד מותו המוקדם ב-1972. נפתלי לביא, ניצול אושוויץ שהיה לקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק, זכה לראות את אחיו, ישראל מאיר לאו, מכהן כרב הראשי לישראל. אוסף מאמריו של הרצוג יצא לאור בכותרת "עם לבדד ישכון". ספר זיכרונותיו של לאו־לביא נקרא באנגלית "נבואת בלעם". בעברית הוא קרוי על פי פסוק אחר בנבואות בלעם, "עם כלביא" (כמתבקש משם המחבר). בעיני שניהם, הפסוק מבטא את ייחודיותו של עם ישראל: את הבידוד שלו, ויחד איתו את הנחישות וקריאת־התיגר על הסביבה. עם ישראל סבל מתגרת ידן של הגדולות במעצמות שידע העולם, אך המשיך לחיות אחרי שהן נעלמו.
ובכל זאת, לנוכח שובה של האנטישמיות, ראוי להתבונן בפירוש אחר על הפסוק, פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין: כל עם אחר, כשיצא לגלות ונטמע בתרבות השלטת, זכו בניו ליחס של התקבלות וכבוד. אך ליהודים קרה בגלות ההפך. כששמרו אמונים לתורתם ולאורח חייהם, הצליחו לחיות בשלום עם שכניהם הגויים. אך כשניסו להיטמע בהם – מצאו את עצמם שנואים ונרדפים. הנצי"ב קורא אפוא את הפסוק כך: "עם ישראל, כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם, ישכון במנוחה ובכבוד; … ובגוים, כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם, לא יתחשב: אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם".  
פירוש זה הולם היטב את זמנו ומקומו, רוסיה ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה. יהודים רבים התבוללו אז, וחלקם התנצרו, אך האנטישמיות לא נעלמה אלא החריפה, וב-1881 התפרצה בגל פוגרומים רצחני שהשתולל ביותר ממאה עיירות. מאימת האנטישמיות הגוברת ברחו מרוסיה למערב בין שלושה לחמישה מיליוני יהודים.
סיפורו של ליאון פינסקר, שפעל באותה תקופה ממש, מגלם שינוי זה. פינסקר היה רופא יהודי שהאמין שהתפשטות ההשכלה וההומניזם תשים קץ לאנטישמיות. אך המאורעות הקשים הפכו את לבבו, ובעקבות הפוגרומים כתב את "אוטואמנציפציה", חיבור שהוא ממבשרי הציונות החילונית. דבריו שם דומים להפליא לדברי הנצי"ב: היהודים, הוא כותב, "בבקשם להתבולל בעמים אחרים, סילקו עצמם כמעט בזדון־לב מלאומיותם הם. אבל בשום מקום לא עלה הדבר בידם, להיות דומים בעיני שכניהם לשאר ילידי הארץ". הם ניסו להיות כמו כולם אך הדבר רק בודד אותם עוד.
דבר דומה קרה גם במערב אירופה. הנאורות והאמנציפציה לא חיסלו את האיבה כלפי היהודים, אלא רק גרמו לה לעבור מוטציה: משנאת־יהודים דתית, לאנטישמיות הגזענית. היטיב לתאר זאת בנימין זאב הרצל ב'מדינת היהודים' (1896):
בתום לבבנו ניסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבותינו ולהיות כמוהם, לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידיים. לשוא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המידה… לו רק הרפו ממני… אבל אדמֶה כי לא ירפו ממני.
ככל שאנו מצליחים להידמות לאחרים, רומז הרצל, כך האחרים הללו אוהבים אותנו פחות.
האנטישמיות היא מן התופעות המורכבות ביותר בהיסטוריה של השנאה, ואיני מתכוון לפתור את התסבוכת בשיחה קצרה זו. אומַר רק שהתכנסות־השקפות זו בין הנצי"ב, מגדולי הרבנים של זמנו, לבין שני הציונים החילונים, פינסקר והרצל, שנבדלו ממנו בהשקפותיהם כמעט בכל נושא אחר, יש בה כדי להעמידנו על אמת על־זמנית: התבוללות איננה תרופה לאנטישמיות. אם אנשים אינם אוהבים אותך בגלל מה שאתה, הם לא יאהבו אותך יותר כשתעמיד פנים כשאתה מה שאינך.
היהודים אינם יכולים לרפא את האנטישמיות. רק האנטישמים יוכלו לרפא את עצמם – יחד עם החברה שהם שייכים לה. זאת, משום שהיהודים אינם הסיבה לאנטישמיות. הם המושאים שלה, אך מושא לשנאה וסיבה לשנאה הם שני דברים שונים. הסיבה לאנטישמיות היא מחלה שפשתה בעומק החברה שהיא מופיעה בה. היא מתפרצת כשחברה חשה שהדברים אינם כתיקונם, היא יכולה לשאול "איפה טעינו" ולנסות לתקן, או לשאול "מי עשה לנו את זה" ולחפש שעיר לעזאזל.
אין לנו סיבה להתנצל על התעקשותנו להיות שונים. אמונת ישראל החלה כמחאה נגד האימפריות – בבל בספר בראשית ומצרים בספר שמות. אלו היו האימפריות הראשונות, והן השיגו חופש למעטים במחיר שעבודם של ההמונים. היהודים היו תמיד מטרד לאימפריות, כי הם עמדו על כבודו של היחיד וחירותו. האנטישמיות היא פרפור גסיסתן של תרבויות שוקעות – או אות האזהרה הראשון מפני טוטליטריות חדשה. האימפריות שואפות לכפות אחידות על עולם רבגוני. היהודים יודעים שאחד אלוקינו שבשמיים ובארץ – אך את השמיים ואת הארץ הוא ברא בריבוי גוונים ופנים.
אל לנו לוותר על נבדלותנו. היא העושה אותנו למה שהננו. אין כל סתירה בינה לבין חזונם האוניברסלי של הנביאים. להפך – וזהו הרעיון משנה־החיים של השבוע הזה: בייחודיות שלנו טמונה האוניברסליות שלנו. רק מתוך זהותנו הייחודית אנחנו יכולים לתרום לאנושות את תרומתנו הייחודית.