הפסוק "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" מבטא את ההוויה היהודית לפחות כמו השעבוד: להיות יהודי הוא לִרְבּוֹת ולפרוץ מתוך הסבל. ככל שהמצב מחמיר כך אנו מתחזקים. עם ישראל הוא העם שלא רק שורד, אלא משגשג מתוך המצוקה.
ההיסטוריה היהודית איננה רק סיפורו של עם הנתון לאסונות שלכל עם אחר, נחוש פחות, היו גורמים לרדת מבמת ההיסטוריה – אלא גם סיפורו של עם שידע להתחדש אחרי כל אסון שכזה; למצוא בכל פעם מחדש מצבורי אנרגיה לא נודעים, שהֵזינו צורות־ביטוי לאומיות חדשות של היות העם הזה נושא דבר ה' לעולם.
כל טרגדיה לאומית בעם ישראל הולידה בו יצירתיות חדשה. אחרי התפלגות ממלכת שלמה קמו נביאי הכתב הגדולים עמוס והושע, ישעיהו וירמיהו. חורבן בית ראשון וגלות בבל הובילו להתחדשות התורה בחיי האומה, בתהליך שראשיתו בנבואות יחזקאל ושִׂיאו במיזם החינוך האדיר של עזרא ונחמיה. מחורבן בית שני צמחה הספרות העצומה של התורה שבעל פה. מסעי הצלב הולידו את חסידות אשכנז, אסכולה מפוארת של דבקות ורוחניות. מגירוש ספרד התגלגלה קבלת האר"י וגוריו בצפת, על השתלשלויותיה בפיוט ובתפילה. הרדיפות והעוני במזרח אירופה הובילו להיווצרות החסידות, שהורידה את עבודת ה' אל העם באמצעות הסיפור והניגון. ומן האסון הנורא ביותר בתולדות האנושות, השואה, באה הולדתה של מדינת ישראל, התחייה היהודית הקולקטיבית המרשימה ביותר זה אלפיים שנה ומעלה.
האות־תמונה בכתב הסיני המציינת "משבר" מציינת גם "הזדמנות". אכן, כל תרבות המסוגלת לראות את הברכה הטמונה בקללה, את נצנוץ האור שבלב האופל, היא תרבות בת קיימא. אולם בעברית גלום במילה "משבר" רעיון מרחיק לכת יותר: מַשְׁבֵּר הוא בעברית מקראית כיסאה של היולדת. בסמנטיקת העומק של הנפש היהודית טמונה ההכרה שהכאב הלאומי בזמנים קשים הוא מקבילם הקולקטיבי של צירי הלידה. משהו חדש נולד מן המצר. זוהי צורת החשיבה של העם שנאמר עליו לפני שנים כה רבות כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
מאין היא באה, היכולת היהודית הזו להפוך חולשה לחוזק, מצוקה ליתרון, חושך לאור? שורשיה עוד לפני שעבוד מצרים: אצל יעקב אבינו, שנאבק לבדו בלילה עם המלאך, ועם שחר הפציר בו יריבו המובס שישלח אותו לדרכו. "לא אשלחך כי אם ברכתני", השיב לו יעקב. זהו מקור עקשנותנו המיוחדת והמייחדת. גם אם נלחמנו כל הלילה, גם אם אנו על סף שבירה, גם אם אנו צולעים על ירכנו כיעקב, איננו משלחים את אסוננו לדרכו עד שנחלֵץ מהמִפגש איתו ברכה. מאבק יעקב והמלאך לא היה אפיזודה שולית, וברכת המלאך לא הייתה ברכת עראי. האירוע והברכה היו למקור שמו החדש של יעקב, ישראל, ולשורש זהותנו. ישראל, העם ששרה עם אלוקים ואדם ויכול להם, הוא העם המתחזק מכל עימות ומכל מכה.
רכיב מכריע בתרבות הזו הוא צורת ההתמודדות היהודית עם משברים. לכל צרה וצוקה ענו יורשי תכונותיו של יעקב "לא אשלחך כי אם ברכתני". כך הפריחו החלוצים הישראלים את ישימון הנגב. בראותם נוף שומם וזנוח, הם נטעו עצים ויערות. בצבוא עליהם אויב בגבולות, הם פיתחו טכנולוגיות נשק ואז מצאו להן גם יישומים של שלום. המלחמות והטרור דחפו אותם לפיתוח טכניקות רפואיות מתקדמות ולהובלה בינלאומית בתחום ליווי נפגעי הטראומה. הם מצאו דרכים להפוך כל קללה לברכה.
יש משהו רוחני מאוד, אבל גם מעשי ביותר, ביכולת הזו להתמיר רגעים רעים בחיים לכדי דִּרְבּוּן ליצירתיות. כאילו אומר לנו איזה קול, עמוק בתוך תוכנו, "הגעת לנסיבות הנוראות הללו לא סתם, אלא משום שיש משימה המחכה למילויה, ידע הממתין שתרכוש אותו, יכולת שעליך לפתח, לֶקח שזה הזמן ללמוד, רוע הממתין לגאולתו, שביב אור שצריך לחלץ, ברכה שעוד צריכה להתגלות; כי בחרתי בך להעיד באוזני האנושות כולה שמהייסורים יכולה לצמוח ברכה גדולה, אם נאבקים בהם באורך נשימה ובחוסן אמונה".
בעידן שבו אנשי דמים עושים מעשי אכזריות בשם אלוקי החמלה, בניו ובנותיו של עם ישראל מוכיחים מדי יום שזו איננה דרכו של אלוקי אברהם, אלוקי החיים וקדושת החיים. ברגעים שלבנו נמוג ואנו שואלים מתי יבוא הסוף לכל זה, עלינו לזכור את המילים: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". עם שעליו נאמר כך הוא עם שעשוי לקבל מכות אך לעולם לא יוכרע. דרך ה' היא דרך החיים.