בשבת קודש שעברה הייתה שבת סיכום של שנה א' במכינה בעצמונה. לקראת בין הזמנים דיברנו על החשיבות להיות מלאים בהמון תחמושת אלוקית שהולכת איתנו וממלאת אותנו בכוחות להיות גיבורים ולכבוש את יצרנו. כמו שכל חייל בצבא חייב להיות ב"כוננות מלאה" – מחסניות מלאות כדורים, מים, נשק משומן וציוד לחימה מאורגן, ככה כל יהודי מישראל קדושים צריך להיות בכשירות רוחנית גבוהה ולזכור שיש לו את כל האמצעים כדי לעמוד בניסיונות ובאתגרים.
מהי התחמושת? שחרית, מנחה וערבית; תפילין, ציצית ומזוזה; שופר, לולב, חנוכייה, מגילה ומצה; נטילת ידיים ו'אשר יצר'; הלכות קשירת הנעליים וברכות הנהנין; הנביאים, התנאים, האמוראים, הראשונים והאחרונים; שבתות, ראשי חודשים, צומות וימים טובים.
קראנו בשבת ההיא על הפרה האדומה, וחשבתי על זה שהתורה הקדושה מלמדת אותנו שישראל קדושים מנצחים את המוות, גם ואפילו אם נפגשים עם מציאות של מוות והרגשה קשה של סופיות העולם הזה, סבל ודיכאון, התורה הקדושה מרימה אותנו ומלמדת אותנו שאין ייאוש בעולם כלל.
לפני כשש־עשרה שנה למדתי במכינה בעצמונה בגוש קטיף. בשנה א' במכינה, ביום חמישי בלילה לאחר פורים, באמצע ה'משמר', חדר מחבל רשע ורצח חמישה מחבריי ופצע קרוב לשלושים אחים שלי למחזור. האירוע היה קשה מאוד, המחבל גם ירה ישירות עליי וברוך ה' לא פגע.
באותו יום שישי הייתי בשלוש מתוך חמש הלוויות ובשבת קודש היינו עם הפצועים במרכז הרפואי סורוקה. בערב שבת קודש לאחר ההלוויות, התקשר אלי אבא של אריק קרוגליאק הי"ד, שרק שעות ספורות קודם לכן קבר את הבן שלו בבית אל, ואמר לי: "פרץ, אתה בסורוקה עם הפצועים?" עניתי לו בחיוב. "פרץ, אני מבקש ממך, בשבת קודש לא בוכים!!! בשבת שמחים!!! תמסור את זה לכל החברים שעושים איתך את השבת". הייתי בהלם! אבא שכול מצווה אותי – אני חייב להתאמץ ולעמוד בבקשתו. עדכנתי את כל האחים שלי מהמחזור וממש התאמצנו לא לבכות כל השבת ולהיות שמחים כפי יכולתנו. במוצאי שבת קודש ירדו הרבה מאוד דמעות שהתפרצו מיד לאחר ההבדלה.
לפני כשלוש שנים, באזכרה שעשינו לכבוד האחים שלנו הי"ד, נעמד אחד החבר'ה מהמחזור וסיפר שהוא סובל מפוסט־טראומה והולך לטיפול. הוא המליץ לכולנו ללכת לטיפול. אחרי האזכרה כל החבר'ה דיברו על זה והתברר שהוא לא היחיד שסובל מפוסט־טראומה ושחשוב מאוד שננסה ללכת לטיפול משותף ונעזור אחד לשני להבריא. באזכרה השנה התארגנה טיסה עם עמותה בשם "מסע בשביל המחר" ומיד לאחר חג השבועות – חג מתן תורתנו הקדושה, טסנו כשישים אחים מהמחזור לשמונה ימים ברומניה לטיפול משותף.
זה היה פשוט מדהים. שש עשרה שנה אחרי הפיגוע, יש קשר של דמים בינינו, והיה חיבור כל כך פשוט וטבעי עם כל האחים מהמחזור. התחלקנו לארבע קבוצות וברוך ה' היה מסע נפלא, מחזק, מרומם ומבריא. אמרתי לחברים מהקבוצה שלי: "רש"י הקדוש כותב שמרובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות – אז יש לנו אחריות ושליחות אלוקית להפיץ את הטוב והטהרה בעולם, כך שנצליח להחיות מאות אנשים! אם מחבל רשע בן שבע־עשרה הצליח להשפיע גם שש־עשרה שנה אחרי על החיים של כל כך הרבה אחים שלנו, עלינו להפנים שחיי הקדושה משפיעים לדורי דורות ועלינו לדאוג שזרענו וזרע זרענו עד עולם יהיו מלאי עזות דקדושה, גיבורים במלחמתה של תורה ומאירים את העולם במעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא".
נחזור לשבת קודש בצהריים בבית שלנו עם החבר'ה מהמכינה. אמרתי להם שאני באופן אישי מרגיש אחריות ושליחות אלוקית לחיות בעוצמות אדירות לעילוי נשמת האחים שלי וקרובים נוספים שנפטרו, נהרגו ונרצחו בשנים האחרונות. כשאני קורא את פרשת פרה אדומה, אני מיד מתמלא בטהרה. הפסוקים מטהרים אותי. כשאתם יוצאים ל"בין הזמנים" וחלקכם מתגייסים לצבא עוד כחודש וחצי, אתם חייבים לזכור כל הזמן שאתם אף פעם לא לבד! אתם ישראל קדושים ואתם כל הזמן עם פרה אדומה עליכם ועם מקווה טהרה שהולך אתכם ועם כל הברכות וההלכות ותשמישי הקדושה וזמני הקודש של מעגל השנה ועם כל הקדושים של כל הדורות – אתם תמיד בכוננות מלאה!
מישהו פעם אמר לי דבר חמוד על המילה אחריות שמורכבת מסדר ההתגדלות של האדם. בהתחלה אדם דואג לאח שלו, למשפחה הקרובה. אחר כך הוא דואג לאחר – למעגל רחב יותר של אנשים. אחר כך הוא מרגיש בטוח יותר להסתובב ולהתבטא בתפילות ובמילים של אחרי – יש לי וודאות בקשר עם ה' יתברך ואני יכול להוביל וליזום חבורת קודש לעבודת ה'. ואז באופן טבעי, לאט אט, מתוך הקביעות וההתמדה ועמל התורה, אנשים יודעים ורוצים לצעוד אחריו ולקבל כוחות מאותו אחד שסך הכל עובד את ה' יתברך בתמימות ובפשיטות, וזאת אחריות גדולה מאוד, כי מצד אחד אפשר ממש בקלות לזכות ולקדש שם שמים, אך מצד שני אפשר ממש בקלות, חס ושלום, לחלל שם שמים.
יהי רצון שנזכה כולנו לזכור שאפילו בהסתרות שבתוך ההסתרות, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך הטוב ומטיב לכולנו וחפץ אך ורק בהצלחתנו ובשמחתנו. שבת שלום ומבורכת.