בשבוע שעבר זכיתי לקבל טלפון ממפקד שנסע לעשות ביקור בית אצל חייל שלו שעכשיו התחיל טירונות.
המפקד הגיע הביתה, דפק בדלת, אמו של החייל פתחה את הדלת והמפקד אמר: "שלום, אני המפקד של הבן שלך". האמא הזמינה אותו לשבת, מזגה לו כוס מים וסיפרה לו: "תקשיב, לא רציתי שהבן שלי ילך לקרבי. אני גרושה, בעלי הקודם בכלא, יש לי עוד שני ילדים קטנים, וכמו שאתה רואה, אין לנו יותר מדי ריהוט בבית".
המפקד מסתכל ורואה סלון כמעט ריק לגמרי מריהוט, חוץ מספה אחת ישנה ועליה שני ילדים ישנים ראש־זנב. המפקד בהלם, אבל נותן לאמא להמשיך לדבר. האמא של החייל ממשיכה ומספרת שאין לה כסף, ובנוסף להכל גילו לה לפני חודשיים גידול בכבד והיא לא יודעת איך היא שורדת את כל זה ביחד בלי הבן הגדול שלה שעכשיו התגייס. המפקד כמעט בוכה, אבל מתמלא בעוז ובאמונה ואומר לאמא: "תקשיבי, הבן שלך רק עכשיו התחיל טירונות, אני מאוד שמח בו ואוהב אותו, אני חושב שממש חבל שהוא יעזוב את הצבא, את הרי רוצה שיהיה לו טוב, ושלא ירגיש כל הזמן מסכן ויהיה כל הזמן עסוק בצרות ובקשיים. ברור שהוא יכול לעזור לך בבית, אבל הצבא זאת הזדמנות נפלאה עבורו ועבורכם לשקם אתכם ואת הבית. אני אעשה כל שביכולתי כדי לתת לו סופי שבוע קבועים בבית. אעשה הכל כדי לדאוג לכם לריהוט וכדי לעזור לכם בדברים נוספים, כמובן שגם אדאג שהוא יוכל להתלוות אלייך לבדיקות וטיפולים. אבל אסור בשום אופן להרוס לו את התכנון להיות לוחם ולהגן על המדינה ועל העם שלנו".
האמא הקשיבה בסבלנות וקיבלה את דברי המפקד. המפקד חזר לפלוגה ותפס את החייל לשיחה אישית: "שלום, היום הייתי בבית שלך. אני יודע מה אתה חווה ועובר, ואני בעזרת ה' הולך לעזור לך, לאמא שלך ולאחים שלך הרבה מאוד. ביקשתי מאמא שתישאר לוחם והיא הסכימה". החייל בכה מהתרגשות, ואמר תודה.
שבוע לאחר מכן הצליח המפקד להשיג עבורם דרך הרס"ר של הבסיס מיטה נפתחת כמעט חדשה, וגם דאג להעביר עם החייל ארגז מלא כל טוב לכבוד שבת קודש בבית.
חשבתי לעצמי: אשריכם ישראל! אשרי צה"ל!
ההתמסרות האינסופית לטובת המדינה וכלל ישראל של אותו חייל, שאף אחד מהחברים שלו לכיתה לא יודעים מה הוא חווה ועובר בבית, והוא ממשיך לעמוד במשימות ולמלא את הפקודות הצבאיות כאחד החיילים, בדיוק כמו כולם – זה פשוט פלאי פלאות.
מאז שהמפקד הזה התקשר אלי, הסיפור הזה הולך איתי ואני חושב בליבי: כמה צריך לדון כל חייל לכף זכות. כמה צריך להיות בעין טובה על כולם ועל הכל!
כמה צריך להתאמץ, במיוחד בצבא, להבין ולהפנים שכל מציאות של בדיעבד, זה בעצם הלכתחילה של הלכתחילה!
הסיפור של החייל הזה, זה לכאורה סיפור של בדיעבד: אבא בכלא, הורים גרושים, יש עניות בבית והאמא חולה. אבל עלינו לזכור שה' יתברך – קדקוד עולם, ממש ממש דייקן – הכל אצלו יתברך בתכלית הדקדוק, שום דבר לא קורה במקרה או מתפספס אצל בורא עולם, אין אצלו יתברך בלת"מים!
ולכן חשוב מאוד שהמבט שלנו על כל הסיבוכים של המציאות – כל מה שנראה בדיעבד, זה ממש לכתחילה אצל בורא עולם!
עלינו להתנהג בביטול ובענווה כלפי בורא עולם ולזכור תמיד שיש רק שני דברים בעולם: או טוב גלוי, או טוב מכוסה. עלמא דאתגליא – טוב גלוי, "בבוקר חסדך", טוב הנראה לעין – לכתחילה ממש! או עלמא דאתכסיא – טוב מכוסה, "ואמונתך בלילות", טוב הנסתר מן העין. טוב ה' שמתגלה דרך מציאות של בדיעבד, של ניסיונות, קשיים, התמודדויות, מאבקים ומלחמות.
כשמתבוננים נכון וזוכרים שהשם יתברך איתנו, רק מתעצמים הכוחות ורק מתחזקים באמונה, מתוך ההעדר מתגלה ה' ונדבקים בה' יתברך יותר!
על מפקד לחייל כזה, ובכלל על מפקדים לחיילים בודדים ולחיילים שיש להם בעיות ת"ש או בעיות רפואיות, מוטלת האחריות לא רק לעזור לחיילים מבחינה פיזית ושחרורים הביתה, אלא גם אחריות רוחנית. על המפקד להרים את החייל מבחינה רוחנית ולחזק את החיילים באמונה – להקנות להם את המבט האלוקי הזה: שכל הבעיות שלהם באו כדי לגדל אותם ולהוציא מן הכוח אל הפועל את כל הכוחות האלוקיים והטהורים שגנוזים בהם, ושיש להם זכות עצומה להיות חיילים ולוחמים על אף הקשיים, ושזה שהם לא מוותרים – ה' יתברך שמח בזה ממש!
לעזור בבית שלהם כמה שיותר, אבל לעולם לא להיכנס ולהיגרר לחיים של מסכנות, הלקאות עצמיות, דיכאונות, האשמות והדגשת החסרונות.
"אין הקדוש ברוך הוא נכנס בטרוניה עם בריותיו" – זה היסוד!
יש לך ניסיון אחי? – ה' יתברך יודע בוודאות שיש לך את הכוחות להתמודד איתו, ולא רק להתמודד איתו, אלא לגדול ממנו, מתוך המצרים. "מן המצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה" – פעם שמעתי שיעור של רב שהסביר ככה:
אתה חושב שאתה קורא לה' יתברך מן המצרים שלך, אבל ה' יתברך מגלה ומסביר לך שזה בכלל לא מצרים, אלא מתנות שמים של מרחבים אדירים של אמונה וטהרה ודבקות בו יתברך.
כן, אנחנו לא מבקשים מראש מתנות שמים כאלו!
כן, אנחנו רוצים לחיות בבריאות רוחנית, נפשית וגופנית, אבל למי מאיתנו אין איזה מצר שמציק לו?! למי מאיתנו אין איזה מצר שנראה לו לגמרי בדיעבד בחיים שלו, והוא מדמיין כל הזמן שאם המצר הזה ייעלם, הכל יהיה טוב?!
זה שקר מוחלט!!! המצרים המגיעים מאת ה' יתברך, הם ממש המרחבים שעלינו לחשוף בתוכנו ובפנימיותינו.