פורים אחד ירדתי בסמטה המובילה לבית הכנסת, כאשר אני מייחל בלבי, שהפעם אזכה לטעום סוף סוף את טעם החג, לאחר הפורימים האחרונים שהיו שגרתיים מדי.

לא הרחק מרחבת בית הכנסת הוצא שולחן ענק ועליו סעודת פורים כיד המלך. זה היה בחצר ביתו של אמנון, איש כבן חמישים, שערו כסוף וזקנו אפרפר, בעל חוטם מחודד ועיני נץ.

הוא היה האדם האחרון שרציתי לפגוש בו.

למרות שהכיר אותי מהשכונה, מעולם לא הביט לעברי, אפילו לא להרף עין, כאילו לא הייתי קיים. ניסיתי ללכוד את עיניו באלכסון, כחכחתי בגרוני, בסך הכול שנינו יהודים שומרי תורה ומצוות שמתגוררים באותה שכונה, אבל מאמציי עלו בתוהו. הרגשתי בקרבתו כמו אוויר.

אמנם היהודי מצווה להיות כאין וכאפס, אבל זה היה לא נעים. אפילו אם נתקלתי בו במקום מרוחק בעיר, הוא לא הניד לעברי עפעף. בכל פעם שראיתיו טעמתי טעם מיתה.

לצדי השולחן ישבו רעיו של אמנון. אמרתי בלבי כי אחלוף מהר על פניו כדי שלא יעכיר לי את שמחת פורים.

בעודי חומק עובר שמעתי לפתע מישהו קורא בשמי בהתלהבות. הבטתי להרף עין, ולתדהמתי ראיתי שזהו אמנון. קפאתי על מקומי והוא ניגש אלי מבוסם כדבעי, חיבק אותי, ומשך אותי לעבר השולחן לשבת לצדו. לא ידעתי מה להרגיש ומה לחשוב, ורק מלמלתי בנפשי: היום פורים! היום הכול יכול להיות!

הוא העמיס על צלחתי הרחבה סטיק וקבב וכן סלט ירקות עשיר ומיני מטעמים, ולבסוף מזג לכבודי כוס יין גדושה.

החלטתי להקדים את היין ל"המוציא" כדי לא להבין מה קורה. חשתי שעלי לסלק את תודעתי כדי לחוות את האור הנפלא שאין כדוגמתו בכל השנה. לאחר שלגמתי מהיין וטעמתי מהפיתה העירקית החמה, אמנון השתיק את כל חבריו המצחקים וקרא:

"כעת הסופר שלנו יספר לנו סיפור!"

עצמתי את עיניי וסמכתי על בורא פרי הגפן. סיפרתי בחיות את הסיפור האחרון שפרסמתי לקראת פורים, ובסיום הסברתי את הקשר שבין פורים, כיפורים וסיפורים, שבכולם יש פּוּר – אירוע גורלי. 

"אשריך, אחי!", קרא אמנון, החל לרקוד אתי ומזג לי כוס יין גדושה נוספת. מכאן ואילך לא זכרתי כמעט מאומה. רק זכור לי במעורפל שבעל הבית השקה אותי ואני אותו עד כלות, כאשר כל רעיו משתתפים בשמחה. חשתי אהבה אינסופית, שכל המילים, אפילו בלשון הקודש, דלות לעומתה. ועוד דבר אחד זכרתי: נתתי לו ספר שכתבתי והוא הכניס לכיס חולצתי שטר בצבע אדום.

במוצאי פורים התנדנדתי לעבר ביתי, כשאני נדהם כיצד חוויתי את היום הנפלא הזה בחברת אדם שכל השנה אינו מתייחס אלי כלל.

שבועיים חלפו. נכנסתי עם עגלתי למרכול השכונתי, וראיתי מולי את אמנון כשהוא יוצא בעגלה עמוסה. עיניי ניסו לצוד את עיניו, אבל הוא לא העיף מבט לעברי.

לבי נפל בקרבי. האוויר נמלט מריאותיי. עמדתי נטוע על מקומי. איך יתכן שמי שגילה כלפי אהבה כה גדולה בפורים, ממשיך להתייחס אלי כאל אוויר בשאר ימות השנה?! נזכרתי בפתגם "לא כל יום פורים", התאוששתי קמעא והמשכתי להתגלגל לעבר המצרכים של פסח.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן