יום אחד אני מקבל טלפון מאנגליה. על הקו יהודייה בוכה. כשהיא נרגעת היא מספרת לי שהבן שלה גרי מטייל בתאילנד עם חבר לא יהודי, בימים האחרונים הוא צלצל אליה כמה פעמים ונשמע שמשהו לא בסדר אתו, ורק היום הצליחה לדבר עם החבר שסיפר לה שגרי אכל פטריות הזיה והוא ממש במצב לא טוב. היא שואלת אם אוכל לטפל בו ולראות מה הדרך הכי טובה לשלוח אותו הביתה.
הגעתי למקום שבו הוא שהה והבנתי שהבחור חייב אשפוז. לקחתי אותו לבית הרפואה הפרטי והצלחתי לשכנע אותו ששם יהיה לו טוב. שוחחנו קצת, הוא התחיל לספר לי על חייו באנגליה, ופתאום הוא שואל: "אתה יכול להניח איתי תפילין?" דאגתי שישלחו אליי תפילין מיד והנחתי איתו תפילין. הוא התרגש מאוד, כי הפעם הקודמת שהניח תפילין היתה בבר מצווה.
למחרת, כשהגעתי שוב לבקר את גרי, החבר שלו אומר לי: "אני חייב לשאול אותך שאלה. גרי ואני גדלנו ביחד כל החיים, למדנו באותו בית ספר, התגוררנו באותה שכונה יוקרתית בלונדון ועברנו חיים די דומים. אמנם הוא יהודי ואני נוצרי, אבל שנינו באים ממשפחות לגמרי לא דתיות. משום מה תמיד כשהיינו מדברים, אני טענתי שלי אין דת אבל גרי התעקש שהוא יהודי. אף פעם לא הבנתי למה הוא מתעקש. גם עכשיו, כשראיתי שהוא ביקש ממך לכרוך את הרצועות האלו שכרכת, שאלתי אותו למה הוא עשה את זה והוא אמר לי, "אתה לא מבין, אני יהודי ויהודי צריך תמיד לעשות את זה". אני מנסה להבין מהו הדבר הזה, שברגע שהוא חווה משהו יוצא דופן הוא פתאום מתחבר לדבר שלא היה קיים בו אף פעם? החלטתי שאני חייב לבקש ממך שתסביר לי את העניין".
סיפרתי לחבר של גרי קצת על הנקודה היהודית שמסתתרת בנשמתו של כל יהודי, שבכלל לא תלויה בסביבה בה גדל או בחינוך שקיבל. הסברתי לו שזה משהו שמובנה בנפש של יהודי, וגם אצל יהודים שלא ממש מקפידים ביום־יום זה מתעורר במצבים מיוחדים.
בסופו של דבר החזרנו את גרי הביתה, וברוך ה' אחרי תקופה של טיפולים המצב שלו התייצב. גם הנקודה היהודית המדוברת עשתה את שלה: לאחר החוויה שעבר הוא החל להתקרב ולהניח תפילין מדי יום ולהשתתף בשיעורים בבית חב"ד הקרוב לביתו.