יום אחד נכנסים כמה מטיילים לבית חב"ד בבנגקוק ומספרים לי בדאגה על בחור ישראלי שמסתובב ברחוב כמעט ערום, צועק ומשתולל. עומדים במקום כבר כמה שוטרים שמנסים לעצור אותו ולא מצליחים. הבנתי מיד שמדובר במישהו שהשתמש ב'חומרים מסוימים', והלכתי יחד איתם לרחוב שבו עמד הבחור. הצלחתי לשכנע את השוטרים לתת לי לטפל בו ולקחתי אותו איתי לבית חב"ד.
הבחור היה במצב נפשי מאוד קשה. יצרתי קשר עם ההורים, הסתבר ששניהם מבוגרים ולא בדיוק במצב שמאפשר להם לבוא לאסוף אותו. הם ביקשו שאעשה כל מה שאוכל כדי לשלוח אותו לארץ בהקדם, לקחתי את הבחור לרופא מקומי שייתן לו תרופות הרגעה באופן זמני עד להגעתו ארצה, והתחלתי לשכנע את הבחור שייסע לארץ.
כמעט שבועיים הבחור שהה אצלנו. היו אלו שבועיים לא קלים בכלל, ובסופו של דבר הבחור התרצה לחזור לארץ. שמחתי מאוד שסוף סוף נוכל לשלוח אותו, ביקשתי מכמה ישראלים שהיו על הטיסה באותו לילה שישימו לב אליו ונסעתי אתו לשדה התעופה. המנהל נתן לי לעלות יחד איתו למטוס כדי לוודא שהוא יושב והכל בסדר, אחריו עלו כל הנוסעים.
קצת לפני ההמראה התחלתי ללכת לכיוון הדלת כדי לצאת מהמטוס, הבחור קרא לי ואמר: "אם אתה לא טס איתי אני לא טס. אם אתה יורד מהמטוס – המטוס יתפוצץ בדרך ואני לא מוכן לנסוע".
בלית ברירה אמרתי לו שאני פשוט עובר למחלקת עסקים, אבל אני איתו על המטוס. זה הרגיע אותו ואכן עברתי למחלקת עסקים ומשם יצאתי מהמטוס. חשבתי שבזה הגיע העניין לסיומו, ועשיתי את דרכי לעבר היציאה משדה התעופה, כדי לחזור הביתה למשפחתי שכמעט לא ראיתי בשבועיים הקשים האלו. ממש לפני היציאה אני שומע צעקה מאחורי "כבוד הרב!".
הסתובבתי וראיתי את אחד המאבטחים הישראלים קורא לי: "הבחור שהבאת עושה בעיות, והמנהל מבקש שתחזור פנימה". חזרתי בריצה לכיוון המטוס, הבחור עמד בחוץ יחד עם הטייס והמנהל. הוא הסתכל עלי וצעק לי: "שקרן! שיקרת לי שאתה איתי על המטוס! אתה לא מבין שבלעדיך המטוס לא יצליח להגיע לארץ?". ניסיתי להסביר לו שאני ממש מתנצל אבל אין ברירה והוא חייב לעלות לטיסה ולהגיע לארץ לקבל טיפול, אבל הטייס והמנהל אמרו לי שהם מעדיפים שהוא לא יעלה כי הם חוששים שיהיו בעיות בטיסה.
לא נותרה לי ברירה. לקחתי אותו איתי בחזרה. ישבנו במונית בשקט רועם, כשאני מאוכזב מאוד מכך שהסיפור ממשיך ואצטרך לבלות את זמני עם הבחור. תוך כדי נסיעה הוא הסתכל עלי ואמר: "למה אתה כועס עלי, אתה היית עולה על מטוס שיש בו סכנה? אתה לא מבין שהמטוס עמד להתפוצץ?". השאלה התמימה הזו נתנה לי להבין שהבחור באמת לא אשם. במצב שבו הוא נמצא, הוא באמת רואה את זה כמציאות אמתית. המטוס עומד להתפוצץ ולמה שאכעס עליו. אמרתי לו מיד שאני ממש מבין אותו ולא כועס. למחרת ההורים שלחו רופא שהגיע ולקח אותו הביתה.
סיפרתי את כל זה כדי לסכם את התובנה החזקה שלמדתי מהסיפור הזה. פעמים רבות אנחנו כועסים על מישהו או מאוכזבים ממשהו שקורה. אני למדתי שלפני שכועסים כדאי לנסות להבין את האדם שמולי, מה עובר לו בראש ואיך הוא רואה את פני הדברים. ברוב המקרים נגלה שבאמת אין סיבה לכעס או אכזבה.
