בליל שבת האחרון (ליל יום טוב שני, אחרון של פסח, בחו"ל) ישבה בעונג שבת בחורה בשם מירה שמטיילת כבר חצי שנה. כשהגיע תורה לדבר היא פתחה: "יש לי שני סיפורים, שביחד מאוד חיברו אותי ליהדותי".
"היינו קבוצה של ישראלים שטיילנו בהודו, יחד אתנו היתה בחורה דתיה בשם תמר, זה היה לפני חנוכה והיא הסבירה לנו שמאוד חשוב לה לעשות חנוכה עם כל הפרטים, כולנו הבטחנו לה שנעזור לה לעשות את החג 'כהלכתו'. כבר יום לפני החג היא הוציא מתיקה חנוכיה קטנה ויפה, הכינה את הגזיה הכשרה שלה, קנתה קמח וישבנו לנפות אותו, עשינו ריבה מפירות ורק חיכינו לכניסת החג כדי להתחיל להכין את הסופגניות".
"בבוקר של ערב חנוכה תמר מודיעה לנו שהיא נוסעת לעיר הקרובה כדי לחפש סביבון. למה את חושבת שתצליחי למצוא בעיר נידחת בהודו סביבונים? אבל היא יצאה לדרכה חדורת אמונה שהיא תמצא. היא נסעה ואנחנו התחלנו להכין את הסופגניות. הגיע הלילה. החנוכיה עומדת במקומה עם נר אחד ועוד שמש, הסופגניות מוכנות להכנסה לשמן שבמחבת. כולם עומדים מסביב ומחכים, ורק תמר לא כאן. כשכבר חלק מהנוכחים התחילו לאבד סבלנות נפתחה הדלת ותמר נכנסה בריצה עם חיוך על פניה. "לא הצלחתי להשיג סביבון אבל הצלחתי למצוא שתי ביצי 'קינדר' כשרות". הסתכלנו עליה בתמיהה רבתי, "בשביל זה חיכינו? ומה נעשה עם שתי ביצי שוקולד כשנמצאים כאן קרוב לעשרים איש?".
"הדלקנו נרות, אכלנו סופגניות ואז אחד הנוכחים התכבד לפתוח את ביצי ההפתעה. להפתעתנו בפנים היה סביבון! אני חייבת להגיד שהייתי בשוק. פתאום הרגשתי שכנראה כשחדורים במטרה יש בכל זאת מישהו משמים שמקשיב לנו ועוזר".
"הסיפור השני קרה לי חודש אחרי חנוכה. טיילתי בבורמה עם בחורה בודהיסטית מספרד, והיא כל יום הזמינה אותי לבוא אתה למקדש אחר. בשלב מסוים נזכרתי שאמרו לי שיש בבורמה בית כנסת והחלטתי שגם אני אזמין אותה לבוא לראות בית כנסת. ביררתי איפה הוא נמצא והצעתי לה לבוא איתי. היא הגיעה בחוסר חשק מופגן".
"בית הכנסת נמצא ברובע מוסלמי של יאנגון, העיר הגדולה בבורמה. הסתובבנו שם וכל אחד מהמוסלמים שראה אותנו אמר 'אתן מחפשות בית כנסת' והראה לנו איך להגיע אליו. היה לי ממש מוזר איך שכולם עוזרים לנו להגיע לבית הכנסת. אחרי חיפושים מצאנו את הבניין הגדול עם מגן דוד עליו, אך השומר בכניסה אמר לנו שכבר סגור ואי אפשר להיכנס. התחננתי אליו שייתן לנו להיכנס לכמה דקות והוא התרצה, נכנסנו פנימה ופתאום התחלתי לבכות. לא הצלחתי להבין למה אני בוכה, כשנרגעתי קצת ראיתי שגם הבחורה שאיתי עם דמעות. היא אמרה לי: "לא הבנתי בהתחלה למה את בוכה, אבל בדיוק ראיתי כאן שלט ותראי מה כתוב בו: 'עץ יכול להיות לבד, אבן יכולה להיות לבד, אבל יהודי לעולם לא יישאר לבד'. כשראיתי את זה הבזיקה בי ההבנה שהבכי שלך הוא בכי של מישהי שהגיעה הביתה ולא בכי של כאב".
"כשהיא אמרה את זה, הבנתי פתאום כמה זה נכון. איזו עוצמה זה להיות יהודי, זה יכול לבוא לידי ביטוי בסביבון שנמצא בשוקולד בחור נידח בהודו וזה יכול לבוא לידי ביטוי בבית כנסת ישן שכבר לא מתפללים בו, אבל אלו הדברים הקטנים שמעוררים אותנו לגלות את הנקודה היהודית שבתוכנו בעוצמה כה גדולה".