דרבי זוגי
כשאתה מבין מה היא זוגיות, פתאום לא מוזר בכלל שצלחת שהונחה בכיור אחרי ארוחת הערב הופכת לשדה קרב פוטנציאלי.
"צלחת?" תוהה רגב.
ודאי… הגעת הביתה אחרי יום עבודה מפרך, ניגשת לאכול ארוחת ערב שאשתך הכינה, סיימת לאכול והנחת את הצלחת בכיור. תכולת הכיור נמצאת מבחינתך כרגע בסדר עדיפות "לא קיים". הדבר האחרון שאתה מרגיש מחוייב אליו אחרי יום עבודה מפרך, הן מטלות שאינן קשורות לזמן האיכות שלך עם עצמך.
"נו, ואיך היא לא מבינה את זה?" תהה רגב.
היא כן! וזו הסיבה בגללה חשוב לה כל כך שכן תראה נכונות ותשטוף כלים.
"למה?"
משום שמדובר על מדד האכפתיות שלך כלפיה, זו לא הצלחת – זו היא! לכן אם למרות הקושי שלך הוכחת שאתה מבין לליבה, והפנמת שלה חשוב שהסכו"ם יתפנה עוד הערב, הרי שאכפת לך ממנה מאוד.
וכך קורה, שמבלי שיש לגבר שמץ של מושג, ובעודו פוסע אל הארץ המובטחת, כלומר הספה בסלון, לכמה רגעים של חסד שלו עם עצמו, החל מהדהד בראשה של אשתך כרוז דרמטי של קריין ספורט נרגש: האם רגב יעמוד במבחן? האם ישטוף את הכוס? האם עוד יהיה נבון מספיק בשביל לומר: "עבדת מספיק קשה היום, לא מוכן שתעשי כלים בשום אופן, אני עושה!" האם כל זה עומד לקרות?
הנה רגב מתקרב לכיור, רגב מושיט יד לקחת את סבון הכלים – מתרגש הקריין בראש שלה ומגביר את הציפייה עד אין קץ – אבל רגב רק שטף ידיים והנה הוא הולך לכיוון הספה, מתיישב, ו… אוי ואבוי, רק לא זה… רגב מוציא את הפלאפון… איזו החמצה נוספת…
במוקדם או במאוחר יגיעו המילים: "כלום אתה לא עושה בבית, כלום! ואני מהבוקר על הרגליים…", וכל זה מתוך רצון לשתף מה עבר עליה היום. ואתה במקום להבין, תבקש ממנה שתניח לך לנפשך כבר למען השם, או אז היא תסכם לעצמה: באמת לא אכפת לו…
להבין רמזים
הבדלי התפיסות וחוסר האונים אל מול התחושה ש"אין עם מי לדבר", מייצרים בין האישה לבין עצמה שיח המלבה את תחושת התסכול.
הוא לא מעלה בדעתו שבשעה שהוא טרוד בעבודתו, ומשוכנע שהיא מעריצה אותו על כך, היא היתה טרודה בו, תוהה אם הוא זוכר שהיא קיימת ומנסה לשכנע את עצמה שגם הוא מחכה כל כך לפגוש אותה בסיום יום עבודה ארוך ומתיש.
כשהיא נוכחת בטעותה המרה, ערב אחרי ערב, היא מחליטה באומץ "לרמוז" לו על כך.
היא תקפיד לעשות פרצוף עצוב, חמוץ ומיוסר מאוד כשיחזור עייף וייגע מן העבודה, מתוך הנחה ברורה שהוא יבין את הרמז המצביע על כך שהיא כה משתוקקת לזוגיות. ומי יודע, אולי אפילו יצוץ לו איזה פרח שקנה במיוחד עבורה בדרך הביתה, כדי לשמח את ליבה. תוכנית מופתית!
היא כבר ממש רואה את הפרח בעיני רוחה, מתלבטת אם זו תהיה סיגלית או רקפת, התרגשות סמויה חולפת בליבה, ואיפה תניח את העציץ? והנה מְשׂוֹשׂ חייה כבר בדלת.
מְשׂוֹשׂ חייה נכנס הביתה, רואה את הפרצוף שמחכה לו, ולפתע השיעור המורכב שמועבר כעת בבית הכנסת בדיני קידוש החודש, נשמע כאופציה לא רעה בכלל (הוא לא עומד להבין כלום, אבל שם לפחות ישמחו לראות אותו…) וכך בחסות הלבנה הוא נמלט על נפשו. מותיר אותה הלומת צער על אטימותו הבלתי אנושית.
"מה רציתי? פרח", תגיד לעצמה "זה הרבה לבקש?".
מסקנתה ברורה: פשוט לא אכפת לו ממנה, זהו. שום הסבר אחר לא נראה לה סביר.
לא עולה בדעתה, שמיד אחרי השיעור הוא יושב אצלי במשרד ורוטן שהיא אף פעם לא מאושרת.
"תגיד לו שיפסיק לקשקש", היא תגיד כשאשאל אותה, "הוא מבין טוב מאוד, פשוט לא אכפת לו. זה הכל".
וכשהיא אומרת את זה – רגב מתחלחל. "נשים, לך תבין…" הוא מפטיר בייאוש.
אין מה להבין, אני מסביר לרגב מהצד השני של השולחן המשרדי. היא פשוט רוצה זוגיות.
תפיסה נשית VS תפיסה גברית
"אז זה אומר שהיא תמיד צודקת?" שאל רגב בחשש.
בנושאי זוגיות – כן, השבתי, משום שבעניין הזוגיות התפיסה הנשית היא הנכונה.
תפיסה גברית היא תפיסה תועלתנית, מבחינת הגבר הקשר הוא איחוד אינטרסים, ובין איחוד לאיחוד כל אחד עסוק בשלו. אצל האישה זוגיות היא המקום בו היא מעניקה את עצמה, ולכן רוצה בתמורה אותך, לא ממך.
"מתי היא רוצה אותי?" הקשה רגב.
כל זמן שאתה קיים. כלומר, תמיד… לכן על אף שלאשתך לא חסר כלום בבית, סיימתי את דבריי, אגם לא מאושרת. לתחושתה, אין לה אותך בחייה, היא רק חלק מהמטלות של חייך, בין העבודה לתחביבים, זה מדכא אותה מאוד, יקירי.
רגב התעמק בדברים, חשבתי שהוא מנסה לתרגם את מה שהבין זה עתה לפסים מעשיים, אך כעבור רגעים מספר הפתיע אותי כששאל: "אוקיי, נעבוד על זה, אבל איך כל זה קשור לאלוקים?".
