אם המטרה שלנו היא לתקן את העולם, מה זה יעזור אם אשב כל היום בישיבה ואלמד גמרא? לא עדיף להיות כמו אברהם אבינו שיוצא ומפיץ אמונה?

 על אדם לדעת את מקומו ושעתו, ובשום שלב הפצת האמונה לא יכולה להחליף את לימוד התורה העצמי. בחור ישיבה צריך ברוב מוחלט של שעותיו להגות בתורה. גם על אברהם שעסק בלי סוף בהפצת האמונה, נאמר שזקן היה ויושב בישיבה.

היציאה החוצה היא בעלת ערך רק אם התוך הוא מלא, עשיר ומואר באור אלוקי. לימוד הגמרא ולימוד תורה משפיעים שפע ברכה גם על הפעולה החיצונית, וכמו שאנו רואים עד כמה אלה שהתחנכו על יסודות התורה מגויסים לערכים של התמסרות יותר מכל מגזר אחר. ואחרי כל זאת, עיקר האור שבתורה הוא הסגולה האלוקית שבה, ואנו יודעים בוודאות שקיום כל העולם עומד על לימוד התורה. 'לולא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'.

איך עוזרים לכל היהודים שלא יודעים לנהל סדר כהלכתו, וגם אי אפשר להזמין אותם אלינו?

ברוך השם, יש היום הרבה מאוד הגדות מבארות, מאירות עיניים, עם תוספות נוגעות ללב שמעוררות לדבקות בה' ולהתקשרות לאומה הישראלית הנפלאה שנולדה ביציאת מצרים בלילה הזה, וכדאי לתת אותן במתנה או להמליץ על הגדה מתאימה.

אבל יש בבידוד הכפוי גם מעלה מיוחדת במינה: כשאנו מזמינים את חברינו וקרובינו שקצת רחוקים, יש איזה חוזה לא כתוב שהכל מוטל עלינו ואילו הם פטורים מלקחת על עצמם את האחריות לתוכן של ליל הסדר. יש בזה רווח אבל יש בזה גם הפסד, שכן השותפות שלהם מוגבלת במובן זה שהם לא נושאים בעול.

לכן כדאי לתת להם את ההגדה כמה ימים קודם, ולהציע להם להכין מה לומר, כדי שהם יבואו כעורכי סדר, כמספרי הסיפור, כממשיכי המסורת של הגאולה האלוקית שלנו אל הדור הבא. ואולי דווקא ליל הסדר הזה ייזכר להם ביתר תוקף ויתר שאת, כך שבשנה הבאה הם בכלל יזמינו אותנו…

שכנה שלי חילונית שואלת: למה להתחתן בנישואין דתיים אם אפשר לגור ביחד בלי חתונה. מה לענות לה?

ולמה לא לאכול בשר טרפה, או לנסוע בשבת אם אפשר? סיבה אחת ויחידה מובילה אותנו והיא הציווי האלוקי, שעוסק במעלה המיוחדת של נשמות ישראל. העולם הזה הוא רק מרחב שבו נשמות ישראל מופיעות כדי לגלות את אורן בתנאים של בחירה וניסיון. אבל אין זה המקום הטבעי והעצמי שלהן. נשמות ישראל שייכות לטרקלין ולאלוקיות של התורה, שקודמת ועליונה לכל עולם הזה.

הרמב"ם מספר בתחילת הלכות אישות שבאומות העולם אין קידושין אלא הסכמה הדדית, וכשאחד מן הצדדים פורש מן הקשר, ממילא הוא ניתק. אבל בישראל יש קידושין של כריתת ברית ונאמנות ושייכות עמוקה, שרק הגט יכול לנתק אותם. וזו מעלתם המיוחדת של ישראל: בקשר בין איש ואישה שורה השכינה, והיא שורה על אותה נאמנות וכריתת ברית של בניין הבית המגלה את את הדרגה האלוקית המיוחדת לישראל.

אני רוצה לפתוח שיעור תורה במקום העבודה שלי אבל קצת חושש. באיזו גישה לבוא?

 מחד, התורה אינה ביישנית אלא אומרת את דבריה בגלוי, מתוך עומק של ביטחון שהעוסק בה זוכה לדברים הרבה. היא נחמדה מזהב ומפז, ומתוקה מדבש ונופת צופים. יחד עם זאת, מובן שצריך להיות קשובים ומאירי פנים למקום שבו נמצאים חברינו וידידינו. יש למצוא את הדרך הטובה ביותר שתפתח ותקרב אותם לרצון להשתתף וללמוד, ולא חלילה לגרום להם לריחוק.

נדמה לי שיותר מצוי שמרוב עדינות והקשבה אנחנו מאבדים את העוז והאומץ להצמיח עוד תורה וקדושה סביבנו, מתוך חשש יתר שהוא בדרך כלל לא מוצדק.

חשוב לזכור שאיננו אמורים לשאת חן בעיני כולם, ולא כולם צריכים להסכים לדברינו. יחד עם זאת, אנחנו גם צריכים שלא לזלזל בגבול של עזות דקדושה, שצריכה באמת לבוא באהבה גדולה ואמיתית לחברים שאיתם אנו רוצים להרבות תורה.

יש לי קרוב משפחה מבוגר ממני שיש לו קושי בעבודת ה', ואני חושב שאני יודע מה יכול לעזור לו. איך נכון לגשת אליו?

ראשית צריך לדון בשאלה האם בכלל לגשת אליו. כי הרבה דרכים לפני המקום, ויתכן שנכון דווקא שיהיה לו יועץ מבוגר יותר, ויתכן שהוא בעצמו יפקח את עיניו ויבין לאן הוא צריך לצעוד. צריך גם לשאול האם ודאי הוא שיש לנו תשובה נכונה, כי לעתים לא כל מה שמתאים לנו ולציור שלנו על האחר, הוא מדויק ונכון.

ואחרי כל זה, אם באמת נראה שכדאי לנסות לסייע, עלינו להעמיד את עצמנו במקומו – אם היה מתגלה לנו שלחבר או קרוב צעיר מאיתנו יש עצה טובה בשבילנו, באיזו דרך היינו רוצים שהוא יאיר את עינינו? וזה יהיה כלי בידינו לבחירת הדרך המועדפת. וגם אז יכול להיות שלפעמים, עם כל העצה הצודקת, יקשה לאדם לקבל אותה בגלל פערי גיל והוא יעדיף לוותר עליה ולא לעמוד במצב המביך שבו צעיר יודע יותר ממנו מה טוב לו.

יש לי מחויבות עמוקה ללימוד ולהפצת תורה שבאה על חשבון הקשר שלי עם חברים, עד שאני אפילו חושב פעמיים אם להזמין אורחים. האם אני פועל נכון?

אין תשובה חד משמעית לשאלה הזו. רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל נמנע בצעירותו מלנסוע לחתונות של חברים מחמת שקידתו בתורה. וברבות הימים אמר שדווקא על ידי כך הוא זכה לשמח חתן וכלה ביתר שאת, כי בגדלותו, די היה שיגיע לחמש דקות לחתונה והשמחה תרקיע שחקים… אבל לא כל אחד מתאים לדרגה כזו.

יש בהחלט מקום לשקידה ושקיעה בתורה, ואפילו על חשבון הסביבה. וחז"ל אמרו על הפסוק "שחורות כעורב", שהתורה נמצאת "במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב". יחד עם זאת למדנו גם שהתורה היא תורת חסד, וגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. לכן, אחד המרבה ואחד הממעיט, הן בלימוד התורה והן באהבת רעים, ובלבד שיכוון לשמיים ויהיה ליבו טהור כפי יכולתו באהבת הבריות, באהבת ישראל ובאהבת התורה.

אני עוסק בהפצות אבל זה פוגע לי בתפילה ובלימוד.  מתי להשקיע בעבודת ה' שלי ומתי בצרכי ציבור?

שאלה זו היא מסוג השאלות שאין להן תשובה אחת נכונה. העיקר הוא לפעול מתוך  כוונה לעשות נחת רוח לה' יתברך, בהתייעצות עם תלמידי חכמים שמכירים אותך.

ובכל זאת נאמר: מעלת התפילה ידועה לכל, וכן מעלת לימוד התורה. העיסוק בהפצת יהדות דומה לעתים כמנהג טוב או הידור מצווה לכל היותר, אבל לאמיתתה של תורה צריך להזכיר שהעיסוק בהפצת התורה הוא מצוות עשה מדאורייתא והוא מהמצוות החשובות שבתורה.

כך פוסק הרמב"ם במצוות עשה ג', מצוות אהבת הבורא: "מצווה זו כוללת גם-כן, שנקרא את כל בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, שכן אם אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני אדם לאהבתו…" ולשון הספרי: "'ואהבת את ה'" – אהבהו על הבריות כאברהם אביך" .

מה עושים כדי לא להיגרר כשנמצאים במקום שיש בו תרבות חול חזקה שגוררת אותי?

הרבי מלובביץ' היה מביא בהקשר הזה מימרא של חז"ל בעניין הלכות הגעלת כלים, "איידי דטריד למפלט – לא בלע". כלומר שכשמכשירים כלי, הוא לא בולע חזרה את האיסור שנפלט ממנו מפני שהוא ממשיך להיות "טרוד", כביכול, לפלוט. ומתוך כך היתה הוראתו לכל שלוחיו: מתוך שאתה תהיה טרוד להשפיע, לא תהיה מושפע. בלשון אחרת היו אומרים בשם חותנו, אדמו"ר הריי"צ, ש"חסיד יוצר סביבה". כלומר, הוא בעל דמות כזו שבכל מקום אליו הוא מגיע, הוא מייצר חום יהודי ובונה את האטמוספירה החברתית, ולא עסוק בלשאול איך אני אסתדר באווירה הבעייתית שסביבי. מפני שאת האווירה והתרבות אני אמור לייצר.

ואם זה קשה? אז מתעצמים במסירות ומוציאים מתוכנו כפלי כפליים של חום ולהב כדי ליצור אטמוספירה של אור אלוקי שמבקש להאיר גם במקומות של חשכה מעובה; מלמדים תורה, מדברים דיבורים של אמונה וקדושה, מברכים בקול ועוד ועוד. זוהי הדרך שבה ניצור את סביבתנו.

האם ביום הכיפורים עדיף לנסוע לישוב חילוני כדי לחזק את המקום, או להישאר בישיבה ולהתחבר לעצמנו?

יום כיפור בישיבה הוא יום מרומם, מהימים היותר חשובים ונעלים בעולם הישיבה. אדם יכול לקנות ממנו חיבור עמוק לעבודת ה', לחברים ולרבנים, ולימוד התורה של כל השנה מואר באור יקרות בזכות רוממות הימים הנוראים.

מאידך, לגעת באחינו שנתונים בארץ הכפירה, שאוטמת את הלבבות וחוסמת את המוחות מלהיות דבוקים בה' ותורתו, דרך אותו המקום שבו הם פתוחים ומרגישים שייכות לקדושה ורוצים לשמוע ולהשתתף – זה דבר בעל חשיבות עליונה.

אין תשובה אחת נכונה, וכל אחד צריך לשקול בעצמו מה מתאים לו וגם להתייעץ עם רבותיו כדי להגיע לתשובה הנכונה עבורו.

האם עדיף להאריך בתפילות או לקצר קצת ולצאת לזכות יהודים?

השולחן ערוך ניתן לכל ישראל ומחייב כל במצוות שופר אחד ואחד בקיום ההלכה כמעט ללא מרחב בחירה, אולם מידות חסידות לא נפסקו בשולחן ערוך, והן תלויות בשייכות הפנימית לדבקות האלוקית של כל אחד לפי נטיית נפשו.

לתקוע בשופר ביום ראש השנה – זה ודאי נאמר כמצווה בשולחן ערוך. להתפלל את התפילות – גם זה נפסק בשולחן ערוך. אבל שאלה זו, האם להאריך בתפילה או לזכות את אחינו בני ישראל שלא מגיעים לשמוע תקיעת שופר, עם כל המשמעות העמוקה של קישור נשמות רחוקות על־ידי התעוררות קול השופר – כאן צריך כל אדם לבחור כטוב בעיניו, ובודאי ראוי להתייעץ עם רבותיו שגם בהם יש הנוטים לכאן ולכאן.