בכל הדורות, ובייחוד לאחר השואה, נשמעות טענות נגד התפיסה המסורתית אודות סגולת ישראל במובן של מהות שונה, וכהגדרת רבי יהודה הלוי "מין חמישי". בספר "הכוזרי" טוען המלך כי זו תפיסה מפלה ובלתי ראויה, והתשובה אליו הייתה שאכן יש בעולם סוג אחר של אנשים, והוא עם ישראל. המייצג הלאומי שלנו הוא משה העולה לקבל את התורה מהקדוש ברוך הוא וצם ארבעים יום, מה שבן־תמותה רגיל אינו מסוגל. הדבר מוכיח את "מלאכיותו" של עם ישראל.
המלך מתקומם וטוען שהיה טוב יותר לו היתה התורה ניתנת לכל העולם. אך לא זו בלבד שריה"ל אינו מתגונן, אלא טורח לבסס ולהעמיק את התפיסה שהסגולה אופיינית דווקא לזרם אחד של צאצאי אדם הראשון ולא לאחרים.
ישנה טענה שהכוזרי לא מזכיר, והיא גזענות כתופעה שלילית, כיון שלא הכיר אותה. תורת־הגזע הנאצית חדשה יחסית, ובמאה ה-12 בוודאי לא הכירו אותה.
את הייחודיות היהודית ניסו גורמים שונים למחוק או לטשטש במהלך הדורות, ובייחוד בתקופת ההשכלה. התנועה הרפורמית והדומות לה נדרשו לערוך שינויים רבים מאוד בסידור התפילה כדי שלא להיחשב גזעניים, מתנשאים ונבדלים מהאנושות הכללית. למשל, במקום "כי בנו בחרת ואותנו קידשת" נכתב "כי אלינו קראת ואותנו קידשת לעבודתך", ועוד שינויים רבים. מה שאומר שאכן עניין זה מושרש מאוד בתפיסה היהודית.
אלא שכמו במקרים רבים, הבעיה היא בטשטוש שבין תפיסת הייחודיות שלנו שהיא כדברי ריה"ל – הגורם המחיה את כל העולם, כמו הלב באברים, הנותן לעולם חיים מלאים בתוכן עמוק ומשמעותי; אין כאן דרישת טובתנו, אלא תפקיד של טוב חסד ונתינה, זאת, לעומת התפיסה המושחתת המגדירה עליונות של גזע מסוים על האחרים המושפלים על ידו, משרתים אותו, עד שלילת עצם קיומם של חלק מאותם אחרים, קרי יהודים.
עד כאן תמצית הדיון שהתקיים עד לא מכבר בסוגיה זו.
מאז הופעתו של הזרם הפוסט־מודרני נשללת התפיסה המהותנית, כלומר – אין מישהו שונה מחברו, אין אמת מוחלטת, אלא הכל אפשרי, אין מהות שונה אלא הבְנָייה חברתית חינוכית הגורמת לשוני בין המינים, העמים והתרבויות. הכל לגיטימי, אין מושג של נכון ולא נכון. לפי זה, אין לדבר על ייחודיות של אף גורם אנושי, וקל־וחומר על סגולה מהותית של בחירה המרוממת קבוצה אחת מהשאר "ורוממנו מכל עם".
אלא, שאם נשתמש בכלים הפוסטמודרניים שאין אמת אחת, ואיש הישר בעיניו יחשוב יאמר וינסח – מה ימנע מלהחזיק בגישה הטוענת שיש מהות, קיים הבדל בין ישראל לעמים, ואף בין אומה לרעותה. הרי זו האמת שלי, ובמה עדיפה הטענה השוללת אותה ממנה? רבים כבר הבחינו בסתירה המובנית של הפוסט־מודרניזם, שבעודו מטיף לחופש והכלה של כל דעה שהיא, שולל עקרונית את התפיסה המהותנית והמודרנית…
למעשה, אין 'פילוסופיה' [אהבת־חכמה] פוסט מודרנית. שכן בהעדר אמות מידה של אמת ושקר, היא אינה נזקקת לחכמה, ואין אפשרות להפריך אותה, כפי שאין אפשרות להוכיח אותה. אין זו אלא אוסף טענות שרירותיות, ללא הוכחה (כי לא צריך), וללא תוחלת (כי גם את זה לא צריך).
למרות היומרנות של הדוגלים בשיטה הפוסט מודרנית, הרי שזו שיטה המצויה בשולי־החברה האנושית, אשר באופן טבעי מבחינה בין אמת לשקר, בין טוב לרע, לוחמת עבורם ומשקיעה מאמצים כבירים לקידומם. הפרסום שתפיסה זו מקבלת נובע בעיקר מהעובדה שהדוגלים בה מתאמצים מאוד להשליט אותה על אחרים (סתירה פנימית לדוגלים בנרטיב אישי, אבל כאמור, סתירות לא מפריעות). בכל מקום שהם יכולים – כופים את דעתם לאחר שהחליטו מה תקין פוליטית ומה לא (פוליטיקלי קורקט), באילו מילים 'מותר להשתמש' ובאילו 'אסור להשתמש'. בעצם הומצאה כאן 'דת', שבראשה כוהנים ומנהלים, שופטים ושוטרים.
אין צורך להתווכח, גם אין בכך תועלת. רק להיזהר שלא להיתפס לטענות הללו, שהן הרסניות הן מבחינה מוסרית (אין מוסר, אני מחליט מה נקרא מוסרי), אמונית והלכתית. לא פחות מכך, לא לפחד מהביקורת המושחזת שהדוגלים בשיטה זו מפנים כלפי מי שמחזיק בתפיסה "מיושנת", שבה יש מהות, אמת ושקר, טוב ורע. האופנות הפילוסופיות מתחלפות מדי תקופה, ודאי גם זו תחלוף, ותירשם כאפיזודה לא מוצלחת במיוחד.