בשבת הסמוכה לחג הפסח נוהגים להתחיל ללמוד את פרקי אבות לאחר תפילת מנחה. יש הנוהגים בכך עד לחג השבועות ויש הממשיכים במנהג בכל שבתות הקיץ. במדור זה ננסה להתכונן לקבלת התורה בחג השבועות דרך פרקי אבות. בכל פרק נתמקד במשנה העוסקת בלימוד התורה ובהכנות שלנו לקבלתה.
משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
הרבי מלובביץ' מסביר שחמישה שלבים בלימוד התורה משתקפים בחמשת השלבים של העברת התורה מדור לדור:
משה – הוא האיש שמסר נפשו על התורה והתורה נקראת על שמו – "זכרו תורת משה עבדי".
הצעד הראשון בקבלת התורה הוא להתבטל, "מה להלן (בהר סיני) באימה וביראה ברתת ובזיע, אף כאן". פחות רגשות ופחות תובנות, עדיף להיות כמו תינוק שבקושי מתחיל לדבר וכבר קשור ל"תורה ציוה לנו משה" המסמל את הביטול המוחלט אל דבר ה'. זוהי גם ההדגשה ש"משה קיבל תורה מסיני" – העניו מכל האדם קיבל את התורה מתוך הביטול ומהענווה המוחלטת של הר סיני שלא התבלט בין ההרים.
"תינוק משיודע לדבר אביו מלמדו: 'תורה ציוה לנו משה'".
יהושע – הוא האיש ש"לא ימיש מתוך האוהל".
הכניסה לעולם התורה דורשת התנתקות מוחלטת משאר הדברים והתמסרות לתורה. בשנים הראשונות, האדם צריך לזרוק את עצמו לאוהלה של תורה ורק כך גם בהמשך חייו יהיה לתורה קיום אצלו.
גם בהמשך החיים, בשעה של קביעות עיתים ללימוד תורה, התחושה צריכה להיות התמסרות מוחלטת, באותו הזמן אין לאדם בעולמו אלא תורה. "תורתו אומנותו". רק כך התורה תלווה אותו בשעות בהן הוא עסוק בענייני העולם.
זקנים – "זקן – זה שקנה חכמה".
לאחר הביטול וההתמסרות המוחלטת, הראש חייב להתחיל לעבוד. האדם משגשג בהבנה ומוצא בתורה טוב טעם ודעת ולא נותר בקבלת עול בלבד.
כמו כן – מעבר להתבטלות ולהתמסרות הקודמות ללימוד ומהוות הכנה אליו, בעת הלימוד עצמו צריך "לקנות" את התורה, להשקיע בה עמל ויגיעה.
נביאים – נבואה היא סייעתא דשמיא, הקשר של ה' אלינו, שהתגלה בשיאו בדורות הנביאים.
כל אחד שלומד תורה זקוק לקשר הזה – שתהיה סייעתא דשמיא להבין את התורה נכון, שתהיה סייעתא דשמיא ליהנות מדברי התורה ולהתחבר אליהם ולמצוא את החלק הפרטי שלי בתורה – "ותן חלקנו בתורתך".
אנשי כנסת הגדולה – אנשי כנסת הגדולה הם פוסקי ההלכה למעשה ומתקני התקנות.
כל יהודי שלומד תורה צריך למצוא את החלק שממנו הוא פוסק לעצמו מעשה, ממשיך את הלימוד להנהגה בפועל ברוח הלימוד שלמד. הן בהתנהגות חיצונית־מעשית על פי התורה והן בהתנהגות אצילית־פנימית המכוונת לה. המשכת הלימוד לזמן שאחרי הלימוד, למעשה ביום יום. וכבר תוך כדי הלימוד מכוון הלומד למעשה שאחריו וכך גדלה הסייעתא דשמיא להבין נכון את התורה, כי האדם מתכוון ברצינות, למעשה.