לעשות זה לכפות, לבטל זה להזדהות
השלב הראשון הוא "לעשות רצונך כרצונו", 'לעשות' מלשון 'מעשין על הצדקה' שמשמעותו כפיה, לכפות את רצונך שיהיה כרצונו של ה'. השלב השני הוא לבטל את הרצון, "בטל רצונך", שמשמעותו להפנים, ועד כדי הגעה להתבטלות מוחלטת מפני רצונו, "דהיינו שיהיה רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בענייני עולם הזה כולם" (תניא, אגרת הקודש י"א). זו כבר דרגה שקשורה להתהפכות לטוב – 'אתהפכא' ולא רק לכפיית הרע – 'אתכפיא'.
לפירוש זה סדר המשנה מובן, מהקל אל הכבד. אבל הוא קצת מפתיע כי לפי הפשט נראה להיפך ש"בטל רצונך" הוא כפיה ו"עשה רצונך" הוא דווקא הזדהות ו'אתהפכא'.
לעשות זה להזדהות, לבטל זה לכפות
פירוש שונה אומר שאכן ההתחלה היא הזדהות, לעבוד על זה שהרצון שלנו יהיה כפי רצונו יתברך. החלק השני של המשנה מדבר על הבדיעבד. גם אם לא הצלחנו להפוך את הרצון, בכל מקרה נבטל את רצוננו כלפי רצון ה' ולא נחכה עד שנתעלה לדרגת ההזדהות המיוחלת.
האדמו"ר הזקן מוסיף ומדייק שהחלק הראשון הוא עבודת ה' בתפילת שחרית, כשעובדים על הרצון שיתאים לרצון ה'; ואילו החלק השני הוא במשך היום, כשאין את האור המופלא שבתפילה ומוכרחים לבטל את הרצון בכפייה. "דאילו בעת התפילה שנפשו צמאה לה' אין שייך ביטול רצון זר, רק אחר כך כשחלפה נעימות האהבה רבה ושייך רצון זר, אז "בטל רצונך" על כל פנים" (ליקוטי תורה, שיר השירים דף כד).
וכשאדם כופה את רצונו, אז הקדוש ברוך הוא מבטל את רצון ה"אחרים" הם הקליפות וסטרא אחרא, שלא יפריעו לאדם יותר מדי.
רצונו כרצונך ורצונך כרצונו
ויש כאן עוד עומק: לכאורה במקום הביטוי "עשה רצונו כרצונך", היה מתאים יותר לומר "עשה רצונך כרצונו", כי הרי העבודה היא על הרצון שלנו שיהיה כרצון ה'. ועל זה מסביר האדמו"ר הזקן שגם בעבודה זו יש שני שלבים:
השלב הראשון הוא הזדהות עם רצון ה', אבל לפי כלי הקיבולת של בני אדם; וזאת בדומה לכל רצון אנושי – הבנתי שזה טוב לי ולכן אני רוצה. איננו מתעלים אל הגובה של רצון ה', אלא 'מכופפים' אותו לשפת בני האדם וכך מזדהים עמו. "רצונו – כרצונך".
אם זוכים לעמול על הדרגה הזאת, מקבלים מתנה מלמעלה של "רצונך – כרצונו". הקב"ה לוקח את הרצון שלך ועושה אותו חזק מאוד "כרצונו"; רצון שאיננו נובע בהבנתנו המוגבלת, אלא "בכל מאודך" – לרצות את ה' בלי גבול ממש, כמו רצון ה' שאין לו גבול ואין לו סיבה.
