למי אתה שייך?
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ
"'מראש צורים' – אלו האבות; 'ומגבעות' – אלו האמהות". כשמבקש בלעם בן בעור לקלל את ישראל, פוקח הקב"ה את עינו השתומה להביט בעומק ברכתם. בפסוק זה הוא מודה בפה מלא בכך שבני ישראל הם אכן בני האבות הקדושים והאמהות הקדושות. הודאה זו מפיו של בן בעור, לבן הארמי (סנהדרין קה, א), יש בה משום חידוש, שכן טענתו הקדומה של לבן ביחס לזרעם של האבות והאמהות הייתה: "הבנות בנֹתַי והבנים בני".
במה דברים אמורים? בשאלת היחס בין האדם ובין הממד הגשמי בחייו – אכילה ושתייה, פרנסה וכל ענייני הרשות. השאלה הנשאלת היא: למי אלו? האם הם שייכים לצד הקדושה או לסטרא־אחרא? והאדם, בעת עסקו בהם, למי הוא קשור – לזו או לזו?
טענתו של לבן היא: מאחר והעיסוק בענייני הרשות מפריד את האדם, ולו לרגע בלבד, מדבקות אלוקית, הרי שבאותו רגע הוא שייך אליו (ולרגע זה ישנן השלכות מהותיות גם על כללות חיי האדם) – "הבנות בנֹתַי והבנים בני". אמנם האמת היא שלבני ישראל נתון הכוח לקיים "בכל דרכיך דעהו", לדעת את ה' ולמלא אחר כוונתו הקדושה בכל דרכי חייהם, ואם כן הרי שאין ענייני הרשות מפרידים אותם מאלוקות, אלא אדרבה, מביאים אותם לתכלית ההתקשרות באלוקות. בכך הם מוכיחים את שייכותם לאבות ולאמהות, שהיו מרכבה לשכינה בכל אבריהם ורגעיהם – מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ. [ע"פ רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, ליקוטי שיחות ח"ד, פרשת בלק]

כמה טוב שבאת הביתה
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל
כל אדם צריך לראות להמשיך על עצמו קדושת בית הכנסת ובית המדרש, על ידי שיחבר עצמו להיראים המקושרים לצדיקי אמת. כי בוודאי איש אחד לבדו קשה לו לזכות להמשיך על עצמו הארה זו, אבל כשמתחברים רבים ובונין בית המדרש לעסוק בו בתורה, וכוונתם להיכלל על ידי עוסקם בתורה ותפילה בצדיקי אמת שיש להם כוח להאיר ולעורר כל נשמות ישראל, בוודאי תעמוד להם זכות הרבים.
ועוד, שמחמת שהם רבים, וכל אחד יש לו אות בתורה, אם כן כשמצטרפים יחד מתעוררות הרבה אותיות התורה ומאירות זו לזו עד שמתעוררים מזה גם "פושעי ישראל". וזה מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְרָאֵל, שמדבר בשבח בתי כנסיות ובתי מדרשות. וזה כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כי הם כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, שעומדין תמיד לטהר את האדם מכל הקליפות, אף אם מתגברים עליו בכל פעם כמו שמתגברים. כי אדם יחידי יכולין להפיל ח"ו, אבל מי שהוא בכלל אנשי בית המדרש הקדוש בוודאי יזכה להישאר על עמדו עד שייטהר באמת. [ע"פ רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, סעודה ה: יז]

תיקון החוצפה
רֵאשִׁית גּוֹיִם
כשרואה אדם שיש בו נטייה אל הרע ועל ידה הוא בא לידי חטא, אל יחשוב שהוא רק רע גמור ושצריך לעוקרו ולנטות אל צד ההפך, כי אין לך שום מידה הנטועה בנפש מישראל שאין בה צד טוב גם כן, רק צריך שישתמש בה כפי רצון השם יתברך, ואם אינו כפי רצון השם יתברך אזי גם המידות טובות – רעות הן.
וכמו שאול, שנענש בעבור הרחמנות, ורבי זכריה בן אבקולס, שענוותנותו החריבה את בית המקדש. ולאידך גיסא, אמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש – חגרהו על מתניך" (שבת סג, א), כי תלמיד חכם הוא אשר כל מגמותיו לרצון השם יתברך, ואצלו גם נחש – שורש הרע – הוא טוב מאוד. ועל דרך שאמרו חז"ל: "'טוב מאֹד' – זה יצר הרע" (בראשית רבה ט: ז).
ולכן היו הנביאים מייללים על אבדן האומות הרשעות: "לבי למואב כחלִלים יהמה", "שָׂא על צֹר קינה", וכיוצא, ובוודאי לא חשו על איבוד גופם כי "באבֹד רשעים רִנָּה", רק כי כל אומה הוא כוח מיוחד, שבעים אומות ושבעים כוחות בנפש, ובאבדן אומה אובד אותו הכוח. וכוח בלעם היה בחציפות, והוא רֵאשִׁית גּוֹיִם, שכמו משה רבנו ע"ה בישראל כן היה הוא שורש כל כוחות הגויים, ולכן וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד, שרק באחרית הימים ובעקבי משיח יתוקן כוחו בישראל, ולכן אז "חוצפא יסגא" (סוטה ט: טו) – יתגדל ויהיה במעלה. [ע"פ רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, מז]