מכוון בלי כוונה
אֵלֶּה הַדְּבָרִים
אֵלֶּה הַדְּבָרִים – דיבור הוא כשמדבר בדברי תורה וגורס בהם מבלי שיבין מה הוא אומר. למעלה ממנו לימוד ו"עסק", כאשר זוכה ללמוד מתוך הבנה וידיעה גמורה. אמנם בגמרא אמרו להפך: "אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו"; למדו בניכם תורה בעומק ובהבנה, כדי שמתוך כך יזכו לגרוס ולדבר בהם גם בלי הבנה. והדברים פלא.
והעניין הוא ככתוב "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה", שבתחילה צריך אדם לייגע עצמו בתורת ה', לכוון כל מחשבתו לדברי התורה ולא לדברי עצמו, כדי שיהיו כל דבריו מכוונים ויוצאים מן הלב, ולא פטפוטים שמן השפה ולחוץ בלבד. אבל מתוך כך זוכה שנקראת על שמו, "תורתו", וכאברהם אבינו שנבעו שתי כליותיו תורה, ואזי זוכה שגם דיבורים שמדבר בלא כוונה, מן השפה ולחוץ, יהיו מכוונים ומקושרים לתורה – פטטיא דאורייתא, פטפוטי תורה. וזה "אלה הדברים", שמשה מפי עצמו אמרן. כי על ידי שהיה מתחילה "לא איש דברים אנכי", ורק תורת ה' ומלתו היו על לשונו ומפי הגבורה דיבר כל דבריו, ובזה זכה שיוכל לדבר גם מפי עצמו ויהיו דבריו תורת ה' ממש. [ע"פ רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, קפג]
ירידה צורך עלייה
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה
בעוד ארבעת הספרים הקודמים ניתנו למשה כשליח כדי שימסרם לישראל, הנה ספר דברים ניתן לו באופן של "שכינה מדברת מתוך גרונו", מתוך התלבשות והתאחדות האלוקות בנפשו. הבדל זה קשור לחילופי הדורות, שכן ארבעת הספרים הקודמים נאמרו לדור יוצאי מצרים, שהיו מופשטים מגשמיות, וקיבלו תורה אלוקית ללא ממוצע. לעומתם, ספר דברים נאמר לדור באי הארץ, שעמדו להתחיל בסדר עבודה של "ארץ נושבת" – התיישבות האור האלוקי בתוך הגשמיות על מנת לבררה. דור זה לא היה מסוגל לקלוט אור אלוקי ללא ממוצע, ועל כן ניתן לו ספר דברים שנאמר "מפי עצמו" של משה.
יש לדעת כי תמורה זו איננה ירידה, כי אם אדרבה: תוספת עילוי, שכן דווקא על ידי ההתלבשות בעניינים גשמיים עושים כלי לגילוי עצמותו יתברך, וכאמור: "טובה הארץ מאֹד מאֹד" – בבחינת בלי גבול. [ע"פ רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, ליקוטי שיחות ח"ד, דברים]
כל אחד מצא
אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל
הצדיק הגדול, בהדיבור שהוא מדבר, נכללין בו כל הדיבורים הצריכין אל כל ישראל, וכל הדברים שצריך כל אחד מישראל. וזהו: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, שהדיבורים שדיבר משה נעשה ממנו דברים אל כל ישראל, כי כל אחד מישראל מצא בו מה שצריך. [ע"פ רבי נחמן מברסלב, שיחות הר"ן, רצ]
מדוע הנפש לא מתפייסת
בַּמִּדְבָּר
בַּמִּדְבָּר – פירש רש"י: שאמרו "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר". והנה מה שמכנה חטא זה בַּמִּדְבָּר יותר משאר חטאים שהיו במדבר, כי רומז לכוחות השובבים הנמצאים באדם מתולדתו משורש עולמות התוהו שקודם בריאת האדם, בחינת מדבר. והנה השם יתברך עשה את האדם ישר, שיוכל לתקן המדבר על ידי שיכניע את הכוחות השובבים העצומים ויכניסם לתוך הקדושה, ואדרבה: "עתיד האדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל ממנו", כי כל מה שביכולתו של אדם להכניסו לקדושה חייב לעשות כן. ומזה הצד יוגבר על האדם כוח המתאווה לכל מותרות שבעולם, "וגם הנפש לא תִמָּלֵא", שכל זמן שאינה יכולה להתגבר על הבריאה להכניסה לתוכה ולמשול עליה – אינה מפויסת, לפי שמצד הש"י נבראת ישרה לקבל הכל.
…וכן אף דברים המותרים, אם יקבל מהם ביותר מכפי יכולתו, גם כן יגבירו עליו את כוח ההסתר. וזה שנחשב חטא תאוותם לחמדת מצרים על שם המִדְבָּר, שהוא כוח המתאווה השובב שרוצה לקבל יותר מכוח כלי הקבלה. [ע"פ רבי גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין, סוד ישרים, דברים]
להיות מוּאר
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב
מובא במדרש שאמר משה רבנו ע"ה לפני הקב"ה: למה לא משלת אותם בחמה ולבנה, שהם גדולים מכוכבים? אמר לו הקב"ה: חמה ולבנה יש להן בושה לעתיד לבוא, שנאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה", אבל הכוכבים אין להם בושה, שנאמר: "כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלקיכם ואין עוד". כי חמה ולבנה נקרא מה שיעשה האדם מעשיו על פי חכמתו ובינתו, ולעתיד לבוא כל מחשבות אדם על פי חכמתו יהיו בטלות, וכוכבים נקרא כאשר אינו עושה כחכמתו אלא שהקב"ה מאיר עיניו והולך על פי הארתו, וזאת יקום לעולמי עד. [ע"פ רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, מי השילוח, דברים]
