אחי! באמת לא כדאי לך לפנות שמאלה,
זה לא לוקח אותך לשום מקום,
מחכים לך שם רק דברים לא טובים.
למה שלא תלך מכאן ימינה?
*
אתה לא בעניין, אה? אתה רוצה לבדוק בעצמך.
אולי כדאי שקודם תשמע את הסיפור שלי.
*
גם אני הייתי תמים כזה. ילד טוב.
באמת שהכל התחיל סתם, לא בקטע של לעשות דברים לא טובים, אלא יותר מסקרנות.
אתה יודע איך זה, בהתחלה אתה כאילו פותח דלת לא נכונה, מסתכל פנימה וסוגר בלחץ, נשבע לעצמך שזו פעם אחרונה שאתה עושה את זה. הפעם השניה קצת פחות תמימה, אתה פותח מתוך סקרנות, כדי לראות אם בפעם הקודמת באמת ראית את מה שראית או שסתם דמיינת, מסתכל פנימה ומיד סוגר. בפעם הבאה אתה כבר נותן דפיקה ופותח, מרגיש יותר בבית, מעיף מבט מסביב, נבהל הרבה פחות. ובסוף אתה כבר בן בית.
לא ידעתי ולא ניחשתי כמה עמוק ירדתי. באמת חשבתי שאני בשליטה. כל הזמן סיפרתי לעצמי, להורים, למורים שאני יודע לגמרי מה אני עושה, שזה ממש בבחירה, ושברגע שדברים כבר לא נראים לי אני מיד יוצא החוצה. כמה תמימות.
*
ברגע שראיתי את העיניים שלו נתפסתי ברשת.
הוא עמד על הצומת עם עיניים טובות, עמוקות וחודרות כאלו. לא תכננתי לדבר איתו, אבל הוא פנה אליי ושאל לאן אני הולך. לא הבנתי. מה זאת אומרת לאן אני הולך? כרגיל, שמאלה, היישר אל האזור החמים, הנעים, והמוכר.
"לא כדאי לך, מחפשים להרוג אותך שם".
"הלו, הלו, לא הגזמנו? כבר די הרבה זמן שאני שם ואף אחד לא ניסה לחסל אותי".
"באמת? ואיך אתה מרגיש עם עצמך? עם יד על הלב, טוב לך? אתה שמח? או שאולי יש לך איזו תחושת ריקנות?"
"בסוף בסוף כנראה שלא ממש טוב לי עם עצמי".
"לריקנות הזו קוראים מוות, ומי שמנפיק אותה הוא זה מי שמנסה לרצוח אותנו נפש. וזה חוץ מהעובדה שבסוף הדרך מחכה תהום".
"אוקיי. נגיד שאתה צודק, מה אתה מציע?"
"מקלט".
"ומי מציע לי את המקלט הזה?"
"ה' יתברך".
"נראה לך שהוא רוצה אותי אחרי כל מה שעשיתי? אתה לא מכיר אותי, אבל התרחקתי די הרבה ולא הכל היה בטעות".
"לא נראה לי… אני בטוח שהוא רוצה אותך ככה כמו שאתה".
באותו רגע לא הבנתי מה הוא רוצה ומה הסיפור שלו. כן הרגשתי שהוא צודק. ברגעים שהייתי בפנים הכל היה נראה קסום ומלא בחוויות, אבל שניה אחרי נשארתי עם ריקנות ותחושה שעבדו עליי. וכשהייתי אמיתי מספיק עם עצמי ידעתי שאני לא באמת חי.
אבל מקלט? אצל ה' יתברך?
*
לקח לי זמן, והרבה השקעה שלו, כדי שאני אראה את האמת הפשוטה.
ברגע שהתחלתי להתמסר לתורה, הבחירה לפנות ימינה, לאזור החיים האמיתיים, הייתה קלה יותר. וכן, ככל שעבר הזמן והאחיזה של העולם הזה התרופפה הרגשתי גם מוגן ושמור יותר.
ובכל זאת משהו שם לא היה מוברג עד הסוף, כאילו שיש עוד משהו שצריך לקרות ולא קרה.
זה הרגע שהוא לימד אותי את הסוד.
"תראה. כדי לבחור נכון צריך סייעתא דשמיא, עזרה של ה' יתברך. הוא שמח תמיד להגיש לנו אותה אבל רוצה שגם אנחנו נהיה שותפים. השותפות שלנו היא להצטרף לעסק ולספר לאנשים שיש אלטרנטיבה. כמו שה' יתברך קורא לנו לבחור בדרך הנכונה, ככה אנחנו צריכים לעמוד על הצומת, במקום שבו אנשים מקבלים את הבחירות שלהם, ולעזור להם לפנות ימינה ולא שמאלה.
הבנת? אתה בסך הכל תמרור שכתוב עליו 'מקלט'. רק שבניגוד לתמרור אתה ממש לא אמור להיות פסיבי ולחכות שייגשו אליך, בדיוק הפוך, התחושה צריכה להיות תחושת דחיפות, כאילו כל העולם תלוי בבחירה הזו. אתה אמור לחתור למגע, לא באלימות, ברגישות ובחן, אבל עם ידיעה ברורה שדרך אחת מובילה לגיהינום והשנייה לחיים האמיתיים".
רק כשהוא אמר את זה קלטתי שזה בדיוק מה שהוא עשה – עמד על צומת משמעותית בשבילי, והראה לי את הדרך חזרה לחיים.
אבל משהו עדיין הפריע לי. בכלל לא היה נראה לי שאני אצליח, או שיש לי מה להציע.
"דבר ראשון, מותר לפעמים לא להצליח ולהתפלל על זה. דבר שני, חשוב לדעת שאף אחד לא מחפש הצלחות, אתה תעשה את שלך וה' יעשה את שלו. חוץ מזה שגם אם לא נראה לך שהצלחת אתה אף פעם לא יכול לדעת מה באמת עשית. לפעמים זרעים שזרעת – משפט שאמרת או משהו שעשית – פועל הלאה גם כשאתה לא נמצא שם כדי לקצור את התוצאות".
*
בקיצור אחי, אחרי כל הסיפור הזה אני באמת ממליץ לך בחום להצטרף אלינו כאן ימינה.
תלך ישר עד שתראה שלט גדול:
'עיר מקלט'.
