פעם, לפני הרבה שנים, ישבתי עם קבוצת אנשים,
וכל אחד סיפר מה המקומות שנותנים לו כוח.
אחד המשתתפים אמר שהוא מקבל כוח מעיר הקודש צפת,
ואני זוכר שפשוט לא הצלחתי להבין איך הוא לא אמר ירושלים.
*
לא בקטע רע או משהו, אבל יש כאלו שיש להם את זה וכאלו שאין להם את זה. נכון, בדרך כלל העולם מתחלק לשלוש, אבל במקרה הזה יש רק שתי אופציות.
או שאתה מאוהב בירושלים או שלא.
*
אז זכיתי. אין לי שום הסבר אחר לזה. חסדי ה' הפשוטים עליי, ממש ככה.
ירושלים זורמת אצלנו בדם משני הכיוונים.
מצד אמא אנחנו עוד מהפרושים הירושלמים חמישה דורות למעלה. סבא של סבתא רבה שלי היה מהפוסקים החשובים של שערי חסד ואח שלו היה ממקימי מאה שערים. מהצד של אבא סבתא עזבה את מנעמי החיים של אמריקה ארץ השפע כדי לגור בירושלים בתנאים הכי בסיסיים, וסבא בנה את ירושלים בפועל ממש בתור קבלן מספר דו ספרתי גבוה של שנים.
ומאז ירושלים היא חלק מה-DNA שלנו.
בתור ילד אני זוכר שהייתה לי קושיה עצומה על כל היהודים שגרים מחוץ לירושלים, איך הם יכולים לגור במקום שהוא לא ירושלים? לא הייתה שם איזו מחשבה עמוקה, רק תמימות של ילד שירושלים זו אחת מהנחות המוצא הכי בסיסיות שלו. היום הקושיה היא עליי, ואחרי כל התירוצים אין לי באמת תירוץ.
כשהתבגרתי יותר היה לי תחביב פשוט ללכת בירושלים. אם הייתי צריך להגיע ממקום למקום הייתי יכול ללכת גם אם יש אוטובוס שמגיע ממש עד היעד, סתם כדי ללכת בירושלים.
היום אני עוד מנסה לפעמים ללמד את הוויז מאיפה כדאי לנסוע, כי הוא אשכרה חושב שהוא מכיר את ירושלים. לפעמים הוא גם משתכנע.
*
ככל שגדלתי הבנתי שלא כולם יכולים להבין אותי. אלו שהצליחו היו יהודים שהמילה ירושלים הדליקה להם ניצוץ בעיניים, משהו לא מוסבר, איזו אהבה טהורה ותמימה שכזו ללב של העולם.
וזו בעצם תמצית העניין.
כשמישהו מסביר לי שהוא לא יכול לגור בירושלים או שחס ושלום הוא לא אוהב את ירושלים כי היא עירונית מדי, או רועשת מדי, או שפשוט אין לו הסבר אבל ממש לא ירושלים, אני מבין לבד שירושלים לא נגעה לו עמוק בלב.
כי ירושלים היא הלב הפועם של העולם. היא לא עוד מקום ולא עוד עיר, היא משהו חי לגמרי שאין שום מילים כדי לתאר אותו. וכדי להיות שם צריך זכות אבות, או לב מרגיש, או גם וגם.
פעם שמעתי בשם יהודי צדיק שלגור בירושלים זה לעמוד כל היום בתפילת שמונה עשרה. ואם אתם רוצים לעשות לעצמכם טובה אמיתית רוצו לקרוא את הסיפור של הרב עודד וולנסקי ליום ירושלים על נהג המונית וירושלים, וה' ירחם שנזכה כולנו לקחת משם משהו ממשהו מהכיסופים לירושלים.
*
בניגוד ליום העצמאות שחלק מהכיף הקבוע הוא הוויכוח הלא נגמר האם לחגוג ואיך לחגוג ועל מה לחגוג, ופלפולי פלפולים על סוגיות מהותיות יותר ופחות, יום ירושלים הוא יום של פשיטות ותמימות. ירושלים הייתה חצויה, מבותרת, וה' יתברך זיכנו בניסי ניסים לחזור חזרה אל עיר הקודש והמקדש ולגעת שוב בנצח. והיום הזה צריך רק למלא את הלב בהודיה גדולה ובשמחה פשוטה ברגע של מפגש בין הלב והמעיין, בין הלבבות הפועמים של עם ישראל עם הלב הגדול והנצחי של ירושלים.
זהו. האמת שאין לי הרבה מה להוסיף, ומראש התייאשתי מלכתוב את הלב שלי כי ידעתי שלא יהיו לי מילים כדי לספר איך נושמים.
מי שהבין הבין ומי שלא הבין לא הבין וה' יעזור לו להבין.
אבל בכל מקרה אני רוצה לאחל לעצמי ולכולנו שנזכה להיות מאוהבים בירושלים עד כלות, ולא ננוח ולא נשקוט עד יעלו לציון מושיעים לייסד ההיכל בספירים ולבנות חורבות ירושלים ברוחניות וגשמיות.
בבניין ירושלים אנו מתנחמים ובבניין ירושלים עוד ננוחם.
