"חלאס! נגמר לי מכל ההתחלות האלו!"

את גבריאל פאַרצווייפלט אני פוגש בכיכר הרחוב כשהוא מוקף אנשים. מראש הזהירו אותי שכמעט אין לי סיכוי לדבר איתו ישירות, אולי עם אחד מהפעילים שלו. אבל אותה שליחות שדחפה אותו להקים כאן את האוהל, מצליחה לפנות לנו כמה דקות בלו"ז הצפוף עד אימה שלו, העיקר שהבשורה הגדולה שלו תגיע כמה שיותר רחוק.

*

כשאני מבקש ממנו לספר איך הכל התחיל העיניים שלו מצטעפות והוא חוזר אחורה בזמן.

"אתה לא מכיר אותי, אבל להגיד שלא ניסיתי זה כמו להגיד שלא מצליחים לראות את האוזניים של הפיל או את הצוואר של הג'ירפה. כמות הפעמים שהתחלתי לעבוד את ה' לא נספרת. החל מלנסות יום אחרי יום לקום בבוקר, וכלה בכמות הפעמים שהתחלתי דף יומי שהיא כנראה ככמות הדפים שיש בש"ס".

ולאורך כל הזמן הזה שום דבר לא מוזר לך.

 לא. למה שיהיה מוזר? כמו כל החברים שלי שמעתי כל מיני דיבורי התחזקות ותמיד ידענו שגם אם נפלת צריך להתחיל עוד הפעם.

ואז מה קורה?

באיזשהו שלב אני מתחיל להרגיש שהדברים מתחילים לחרוק. כמה אפשר להתחיל מחדש? יש שלב שפשוט נגמר לך הכוח ומחשבות עולות לך שאולי אתה בכלל לא בכיוון. ואז אני מתחיל לעשות לעצמי איזה מחקר קטן, לבדוק אם אני היחיד בסביבה שמרגיש ככה. קשה להגיד שהתוצאות הפתיעו אותי, אבל כן מאוד הופתעתי מההיקף. כל האנשים שדיברתי איתם הרגישו שנגמר להם מהתחלות. וזה לא אחד או שניים, מדובר על שלוש וארבע ספרות.

ואז בעצם אתה מקים את המקום הזה.

בדיוק!

ברגע שהבנתי שזו תופעה גורפת ידעתי שצריך לפעול, ומהר. שאנשים אחרים לא יפלו בפח שאני נפלתי אליו.

אז פתחתי כאן אוהל מחאה ותליתי שלט גדול: "כאן מיואשים, נא לא למסור תנחומים בין 6:00-18:00 ובין 18:00-6:00". חוץ מזה פניתי לכונס נכסים רוחני להצהיר על פשיטת רגל בכל מה שקשור לקשר שלי עם ה' יתברך, והכרזתי על עצמי כאבוד סופית. ומי שיש לו בעיות עם זה מוזמן לשמור לעצמו את דעתו המיותרת.

ואיך היו התגובות?

אנשים לא מפסיקים להגיע לאוהל. לא לתמוך חלילה. בדיוק להיפך. עוד ועוד מבקרים נחשפים לחומרים שלנו ומבינים את הטעות הגדולה שהם חיו בה עד היום. אם אני אתחיל לספר לך סיפורים אנחנו לא נסיים, אבל רק בשביל העניין סיפור ממש מהיום. יהודי שכל יום ניסה לקום לתפילה בזמן, שם שעונים מעוררים, התפלל על זה, בקיצור, לקח את התפילה בבוקר כפרויקט אישי. רק מה? כל בוקר הוא צבר תסכולים. כשהוא הגיע לכאן הוא ישב לשיחה ארוכה עם אחד מהפעילים שלנו וב"ה הוא הרים ידיים והחליט להפסיק לנסות. וסיפורים כאלו קורים כאן כמעט כל יום.

איך מישהו אמר לי? "באתי להחליש ויצאתי מחולש".

אז בעצם אתה חי כאן שליחות גדולה.

ממש ככה. זו זכות גדולה בשבילי להפיץ את בשורת הייאוש בעולם. לספר לאנשים את כל מה שהסתירו מהם כל הזמן – כולנו בעצם אבודים.

שנים על שנים סיפרו לנו סיפורים על זה שאין ייאוש בעולם כלל, שאין מקרה אבוד, שכל יהודי בסוף הוא אוצר יקר. אבל המציאות הוכיחה אחרת. עוד ועוד יהודים מרגישים שנמאס להם להיכשל שוב ושוב, ולהרגיש עוד פעם ועוד פעם את התחושה החמצמצה של הפספוס.

נראה לי שהמשפטים האחרונים הם ליבת העניין, נכון? התחושה שהכישלונות הם הוכחה לזה שבעצם ה' לא רוצה אותי.

זו הנקודה. כל כישלון הוא בעצם קריאת כיוון של ה' שאומר לנו: "תפסיקו לנסות, אני לא באמת אוהב אתכם". אנשים פשוט לא מבינים את זה, ה' הוא האמת המוחלטת והוא מושלם, הכישלונות שלנו רק מעצבנים אותו ולכן חבל בכלל לנסות. אתה מבין? הלכה זו הלכה, אין לאן לברוח. ואם אתה לא עומד ביעדים אתה פשוט שרוף.

אצל ה' פשוט אין הזדמנות שניה.

ואיך כל זה מסתדר עם פסח שני?

עם מה?

פסח שני. אנשים במדבר היו טמאי מת בדיוק כשעם ישראל עשו פסח, אבל הם לא ויתרו וניגשו אל משה כדי לקבל הזדמנות שניה.

ממש חבל. אם היו מגיעים אליי הייתי מסביר להם מראש שאין סיכוי וחוסך להם עוגמת נפש גדולה.

חכה. משה שמע אותם והעביר את הבקשה אל ה' שנתן להם הזדמנות שניה ואפשר להם תאריך נוסף להקרבת הפסח.

מה???

כן, כן. וזו בעצם קריאת הכיוון האמיתית שגם כתובה בעוד הרבה ספרים קדושים: ה' אוהב אותנו ושמח בנו ורוצה שלא נתייאש. גם אם אנחנו מנסים שוב ושוב ונכשלים זה לא אומר שאנחנו דופקים את הראש בקיר. כל השתדלות וכל ניצחון, אפילו קטן, משמחים את ה' יתברך כמו שאי אפשר להאמין, ובעזרתו יתברך בסוף גם ננצח לגמרי.

וזה מה שלומדים מפסח שני:

אין מקרה אבוד, תמיד אפשר לתקן!