מה הוא חושב שהוא עושה?
זה מסוכן!
מה עם הוא ימות?
*
קריעת ים סוף.
ההאפי-אנד של שעבוד מצרים. הטובים עוברים, הרעים טובעים, תסריט מושלם.
כנראה שבדיוק את הרש"י הזה פספסתם: "מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה אם להנצל, אם להאבד עם מצרים". לכל אלו שלא דוברים עברית אני אתרגם: בזמן שעם ישראל עומדים על שפת הים הייתה אופציה שהם יטבעו ביחד עם המצרים.
הלם!
*
הוא מוכן ללכת על כל הקופה, לוותר על כל החשבונות האישיים, העיקר שהמשימה תושלם.
בסוף שנה בה מצרים מובסת בעשר מכות נוראיות מורכב למצוא אנשים שמוכנים לרדוף אחרי עם ישראל, צריך להיות מאוד נחוש וחדור מטרה כדי לקחת את הסיכון הזה.
נחוש וחדור מטרה, זו ההגדרה למי שעומד בראש הפירמידה – פרעה. אחרי עשר מכות שבסיומן הוא איבד את בנו בכורו ומצא את עצמו מתרוצץ ברחבי גושן כדי לאתר את משה ואהרן וללחוץ עליהם לצאת כבר ממצרים, הוא אמור רק לשמוח שזה מאחוריו. הם מתבלבלים בדרך? שיהנו! זה לא העניין שלו. הדבר האחרון שחסר לו זה לרדוף אחריהם.
טעות!
לפרעה יש משימה – להילחם בה' יתברך ובנציגות שלו כאן בארץ גם אם יש לזה מחיר כבד.
לטובת העניין הוא מוכן לשחרר את האינטרסים האישיים. כל המלכים נמצאים בסוף המערכה, מגיעים כדי לאסוף שלל ל'אוצר המלכותי'? פרעה מבטיח למצטרפים שדרוג רציני – הוא הולך ראשון ומתחלק איתם ברווחים. וככה במסע שכנוע רציני הצבא המצרי המובס חוזר ולובש צורה.
אם חשבתם שהוא משקר, יש לכם טעות. כשהמצרים מגיעים לשפת הים ורואים את עם ישראל הוא שם ראשון, מסתער קדימה נטול חשבונות אישיים, רק המשימה נמצאת לו מול העיניים.
מה שפרעה לא יודע זו העובדה הפשוטה שכבר מזמן אין לו בחירה, הוא בסך הכל כלי על הלוח שה' יתברך מזיז למטרות הפוכות בדיוק מהמטרות שלו.
*
עכשיו המצלמה מסתובבת.
עם ישראל רואה את פרעה ומתחיל לצעוק אל ה' ואל משה, ואז מתקבלת ההוראה: "דבר אל בני ישראל ויסעו". הם צריכים להתחיל להתקדם. לאן? לתוך הים.
ו… אין מתנדבים. כל אחד אומר: "אני לא ראשון, שמישהו אחר ירד לשם".
*
זה רגע של דין נוראי.
בצד אחד יש מישהו שמוכן לשים את עצמו על המלחמה בה' יתברך עד הסוף, בלי חשבונות, ובצד השני אין מי שמוכן להיות קונטרה ולתת לפרעה פייט.
ואם ככה, אז אולי עדיף שכולם כולל כולם כבר יטבעו בים חלילה.
*
ואז זה קורה – נחשון בן עמינדב קופץ למים ומתחיל להתקדם.
המים מגיעים לו לבטן? הוא ממשיך להתקדם, לחזה? הוא לא נסוג, לצוואר? הוא נחוש, לאף? הים נבקע!
לנחשון אין חשבונות. ה' יתברך נתן יעד ברור – הר סיני, ואם ה' אמר צריך לעשות. יש ים באמצע? זה לא העניין שלי, אני כאן כדי לעשות את רצון ה' בכל מחיר.
עכשיו מסתבר שהכל שווה, גם בצד של הקדושה יש מי שמוכן ללכת על ה' יתברך במסירות נפש.
זה הזמן לבקוע את הים ולהעביר את עם ישראל.
*
ב-י' שבט זהו יום ההסתלקות של האדמו"ר השישי של חב"ד – האדמו"ר הריי"צ (ר' יוסף יצחק). הוא חי באחת התקופות האפלות שעברו על עם ישראל תחת השלטון הקומוניסטי ברוסיה.
למי שלא הספיק להתעדכן עד לפני בערך 35 שנים השלטון ברוסיה נלחם מלחמת חורמה בדת בכלל, ובפרט ביהדות. התנהגות דתית מכל סוג שהוא הייתה פשע וגררה עונשים שונים שהגיעו גם למוות במקרה הנעים, או גלות בסיביר במקרה הפחות נעים. המוני המוני יהודים איבדו את הקשר שלהם ליהדות בשנים הנוראיות ההן, וחלקם עוד לא שבו.
בתוך כל החושך הזה האדמו"ר הריי"צ ניהל מחתרת שלמה של הפצת יהדות שכללה בין השאר: מקוואות, חדרים לילדים, ישיבות, מוהלים ועוד ועוד, והכל מתוך סיכון אישי ברור. שם המשפחה שלו – שניאורסון, היה ידוע היטב לשלטונות, והם גם הניחו עליו את היד בסופו של דבר. גזר דין המוות שגזרו עליו הומתק ברחמי שמים לגלות במקום יותר 'נוח' מסיביר, ובסוף נגמר בשחרור ניסי.
כל זה כבר מרשים.
אבל מה שמרשים פי כמה וכמה היא העובדה שאת מסירות הנפש האדמו"ר הריי"צ לא שמר רק לעצמו. עשרות ומאות חסידים שפעלו בשורות המחתרת ידעו היטב מה עלול לקרות להם אם יתפסו, ולצער הלב הם לא טעו. רבים מהם נתפסו, נהרגו, עונו, נאסרו והוגלו כיד הדמיון הטובה על חוקרי המחלקה היהודית במשטרה החשאית. כל זה לא מנע מהם להמשיך לעשות עוד ועוד כדי לוודא שהגחלת היהודית ממשיכה לבעור. חלק מהחסידים שנאסרו או הוגלו, מיד אחרי השחרור חזרו לעבודה במחתרת, עם כל הסיכון הנלווה.
את הכח לכל הפעילות וההתמסרות הזו הם קיבלו מהרבי שלהם – האדמו"ר הריי"צ.
*
אז היום ב"ה מותר לנו להיות יהודים בגלוי ולא מחכה לנו גלות בסיביר, אבל על הכח למסור את הנפש שהעבירו אלינו נחשון בן עמינדב ואדמו"ר הריי"צ אסור לנו לוותר.
כל כך הרבה פעמים בחיים ה'קטנים' שלנו אנחנו נתקלים במכשולים שונים שעלולים להחליש ולייאש אותנו, והכי גרוע – לעצור אותנו ממילוי השליחות והמשימה שלנו.
במיוחד בדור שלנו, דור של משיח, אנחנו נדרשים ללכת על ה' יתברך בלי כל החשבונות והאינטרסים האישיים.
פשוט להיות…
יהודים של מסירות נפש.
