אחרי מיטתו של הרב אריה שטרן זצ"ל

שאלה: הרב אריה שטרן זצ"ל

הרמוניה מזהירה

// הרב אביאל סליי

מי שהכיר את ר' אריה זצ"ל, כפי שכולם כינוהו, לא צריך לקרוא עליו ועל פועליו – הדמות הכל כך חיה עומדת וניצבת מול העיניים בשיא כוחה. ולמי שלא הכיר את הרב, המילים לא יוכלו להעביר את גודל האישיות המופלאה ורבת הפנים. אולם פטור בלא כלום אי אפשר ועל כן אנסה במעט לתאר את דמותו של ר' אריה, כפי שזכיתי להכירו.

גדלות בתורה. מכיריו מנערותו מעידים על עילוי שהתבלט בכשרונותיו הברוכים, תפיסה מהירה, חדות מחשבה, וגם שקידה עצומה. בצעירותו למד בישיבת היישוב החדש, ורבותיו צפו לו עתיד מזהיר בעולם התורה. הם ניסו לכוונו לישיבות חרדיות, אולם ר' אריה דבק ברב צבי יהודה קוק ובישיבת מרכז הרב. כאן גדל והתעלה בשקידה ובעמל רב עד שזכה להיות מראשוני תלמידי מרכז הרב שהרב צבי יהודה מינה לר"מים בישיבה. כשהיינו עוסקים בסוגיה חמורה במכון, היה ר' אריה מביא מהבית את מחברותיו מתקופת לימודו בישיבה ובהם סיכומים וחידושים בכל הסוגיות הישיבתיות, ומתוך כל העיון מגיע למסקנה ברורה.

הרבצת תורה. כבר בגיל יחסית צעיר לימד תורה במקומות רבים ומגוונים. אם היומן היה מאפשר, היה נוסע ללמד ולהפיץ תורה היכן שנתבקש. גם לתלמידי כיתות נמוכות בבית הספר או תלמודי תורה היה מתפנה ומעביר שיעורים. שיעוריו היו אש בוערת של אהבת תורה וריתחא דאורייתא, שנחקקו עמוק בלב הלומדים.

פסיקת הלכה. ר' אריה היה איש של לימוד גמרא בעיון, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. הוא בחן כל שאלה מחדש ולא נמנע מלפסוק באופן שונה מהמקובל אם היה משוכנע שכך הדין. למשל, הוא הכריע שבדורנו השמחה על לידת בת שווה לשמחה על לידת בן, ועל כן מברכים ברכת הטוב והמטיב גם על לידת בת (ראה שו"ע או"ח רכג, א, ומשנ"ב ס"ק ב). מאידך, סבר שבזמננו אין סכנה מיוחדת בטיסה במטוס ועל כן אין מקום לברכת הגומל למי ששב מחו"ל במטוס (בסוגריים אוסיף שחרה לו שמי שנוסע לטיול בחו"ל זוכה ל"כיבוד" בבית הכנסת).

רבנות ירושלים. הגיש את מועמדותו לרבנות העיר מתוך תחושת שליחות. היו לו הרבה תכניות לרומם את קרן הרבנות, לחבר אותה לציבור ולהוסיף קדושה וביצור חומות הדת. הנהיג תיקונים במערך הכשרות, כולל החזרת ההסתמכות על היתר המכירה בשמיטה, מיסודו של מרן הראי"ה זצ"ל. ייסד כשרות מהודרת לעופות. היה חשוב לו החיבור לציבור, וכך היה מבקר חולים בבתי חולים ומעודדם. ייסד פורום רבנים צעירים מכל הקהילות התורניות בעיר (ציונים דתיים, ליטאים, חסידים, ספרדים) שעסקו בליבון שאלות הלכתיות שהזמן גרמן, והמשתתפים מעידים על כבוד הדדי וקירוב שנוצר בעקבות המפגשים.

איחוד וקירוב לבבות. היה קשור ושייך לכל עם ישראל. הצטרף לכל ארגון שסבר שיכול להביא תועלת לקדושה וליראת שמיים. הגיע לפגישות עם ציבורים מגוונים, כולל חלקים מהחברה הישראלית שנחשבים רחוקים מאוד מהשקפת עולמו (למשל, תלמידי מכינות קד"צ חילוניות). עוד בצעירותו החליט לקבוע את דירתו דווקא בשכונת קטמון, שמאכלסת ציבור דתי מגוון יותר ופחות "מרכזניקי", וכך הכיר מקרוב את השאלות והבעיות של דורנו.

ציפיית הישועה – בדורנו. בכל דבר רצה להשתתף ולתרום את חלקו לקוממיות ישראל. אם בשירותו הצבאי המשמעותי, ואם בהמשך במעורבות ואכפתיות בכל דבר ששייך לביסוס הממלכתיות המתחדשת בארצנו. גם בלימודו עסק רבות בשאלות הנוגעות לחידוש חיינו הציבורים והממלכתיים בארץ ישראל, כתב על כך מאמרים והעביר שיעורים רבים בנושא.

משפחה ומסורת. על אף שהיה מחובר לדור הצעיר, "דור הבנים" של מאמר הדור, הקפיד לשמור על מסורת בית אבותיו בכל מה שקשור למנהגי המשפחה. שימר מסורות וניגונים עתיקים. היה גאה מאוד במשפחתו, והשקיע רבות בחינוך ילדיו. מסופר ששכנים שמעו את שירת השבת הבוקעת מהבית ובעקבות כך חזרו בתשובה.

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה. מפעל חייו. שליחות שהוטלה עליו על ידי רבו, הרב צבי יהודה, בהיותו אברך צעיר, ומאז עמד בראש המכון במשך למעלה מיובל שנים. הקים את המכון יש מאין, והכל תחת הדרכתו ועזרתו של הרב צבי יהודה. מסר את נפשו כפשוטו על המכון, בחומר וברוח. היה רכון על בירורי הלכות בריכוז עילאי במשך שעות ארוכות, ולא היה בוש להתייעץ איתנו, תלמידיו. במקביל דאג לקיומו החומרי של המכון והיה מכתת רגליו לבתי נדיבים, פוליטיקאים ואנשי ציבור, והכל למען המטרה העליונה – בניין התורה לדורות (כלשון הרב צבי יהודה בשם מרן הראי"ה זצ"ל). במשך חייו היו לו מפעלים שונים, אבל הבסיס האיתן היה מכון הלכה ברורה. גם כשהיה לו לו"ז יומי צפוף היה מגיע למכון מוקדם בבוקר, שולף את העט מכיסו ומתחיל בעבודה, אפילו לרבע שעה. ואז יוצא לנסיעות, ושוב חוזר למכון, לעיתים ממש בסוף היום, ושב לתלמודו, אפילו לעוד כמה דקות, בטרם יחזור הביתה.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ויהי מליץ יושר על הרבנית, על משפחתו, על המכון ועל כל עם ישראל.

רֶבּ אריה

// חנה סלם

לזכרו של הגאון הגדול, רבה של ירושלים, הרב אריה שטרן זצ"ל

יום חמישי בשבת, חצר ישיבת מרכז הרב, רבנן ותלמידיהון מספרים עליך, רב אריה.

'רב אריה', כך הם קוראים לך, בפשטות, בהערכה, באהבה.

כולם מספרים עליך, מנסים להאיר מאורך הגדול במילים ספורות. כדרכך, הם מבקשים לא להאריך, שלא להטריח את הציבור הקדוש.

במילים ספורות הם מספרים על מפעל חייך, לחבר בין ברית עולם לד' אמות של הלכה.

לעשות דירה בתחתונים, מקום שכינה מכל תג ותג של גמרא.

מלמד בשליחות רבך, הכהן הגדול, שלא המדרש עיקר אלא המעשה.

מוריד תורה מסיני לירושלים.

ירושלים אהובתך, שמבטאת יותר מכל את מה שהיית, מחבר בין שמים וארץ, בין ישראל לאחיהם, בין ישראל לאביהם שבשמים.

למרות שיכולת לדור במקום תורה, קרוב לישיבה הקדושה, בחרת לדור במקום אהבה, ברחוב אהרוני 6, להיות חלק מכלל ישראל.

בנים וחתנים סיפרו על האב האוהב, ורבה הראשי של ירושלים, שתי מלכויות שכל אחת מתפרנסת מחברתה.

הם סיפרו על דמות האב האוהב שאפשר לדון איתו בכל סוגייה, מזכירים מזכרונותיהם את אבא יושב מול השולחן בסלון ולומד.

אחד הבנים הזכיר בדמעות הערצה, איך אחרי אירוע רפואי שעברת, בערפול חושים למדת סוגייה על שומר חינם ושומר שכר, רגעי ערפול חושים המגלים את מהותך, את עומק אור נשמתך.

אולי כי כזה היית, שומר, שלא תשתכח תורה מישראל, שומר שערי ציון המצוינים בהלכה, שומר אחים, שלא יודח מהם נידח, שלא תיעשה תורת ה' מגזרים מגזרים.

שומר משמר השבת, אות קודש ברית עולם, ירא שמיים שדבריו בנחת נשמעים.

הם סיפרו איך מעולם לא הרמת קול, משמיע בנחת את שאגת לבך, דברים הנכנסים אל הלב.

שמעתי איך רק פעם אחת הרמת מעט את קולך, "מי שהוא בעל מחלוקת, הוא לא תלמיד של הרב צבי יהודה".

מי שהוא בעל מחלוקת הוא גם לא תלמידך, מתלמידיו של אהרן, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

ברחת ממחלוקת אך אמרת את דבריך כארי מתנשא, וכשראית ספר שלא מזכיר את ימי הפלא וההודיה, ביקשת שספר שלא מספר נפלאות ה' לא יהיה בחזית הספרייה.

ראית עין בעין את שוב ה' ציון, את בניין ירושלים המתחדשת, המתקדשת.

הצדקת עליך את הדין, במקום אובדן הוספת שירה, הוספת תורה.

בניך הרבנים הודו על הבית שבנית יחד עם רעייתך שתחיה, בית של חסידות, בית של תורה, בית של ניגונים.

אחד אחד הם הודו וביקשו להמשיך, חסידות, תורה, ניגונים.

אחרון עלה החתן וסיפר על שיחת חולין מלאת קודש על המאורעות שקדמו למלחמה, על הפילוג הכואב בעם, על המשימה החשובה, לקרב, לאחד.

הוא סיפר על המפגש האחרון, איך ביקשת ללמוד, וכששאל במה נפשך חפצה, ביקשת שיביא את ספר הגמרא ויפתח בברכות דף י', כי לשם הגעת.

למרות מהות עיסוקך בהלכה, ביקשת כעת דבר אגדה.

הוא הקריא בפניך: "אמר לו, בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

מחזק עצמך, בדבר אגדה, עושה גם מהם גילוי שכינה, ארבע אמות של הלכה.

הרבה אמרו על כרכים כרכים של מסכתות ברורות שליוו אותך בדרך לירושלים של מעלה.

אני מדמיינת אותך, רב אריה, עולה קרוב קרוב לכיסא הכבוד, מלווה בשני הדסים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, מליץ יושר בהם, "כמה חביבין מצוות על ישראל, ישראל אף על פי שחטאו, אף על פי שרחקו".

שמחה גדולה בשמים, עוד צדיק מצטרף לפמליה של מעלה מירושלים.

אצרף תפילתי לתפילת רבנן ותלמידיהון, שתמשיך כצדיקים הגדולים, במיתתם יותר מבחייהם, להיות מליץ יושר בעדנו, לזכות את ישראל, ונזכה ונראה עין בעין בשובה ונחת, בבניין אריאל.