איך לגשת לתפילה כשאין זמן ליישוב הדעת ולאריכות, ומנגד לא רוצים להרגיש שמחתימים כרטיס?
 צור קיצור דרך 
// הרב שניאור זלמן גופין, משפיע ישיבת תומכי תמימים, כפר חב"ד

למי שאין לו זמן, שדעתו לא מיושבת עליו, או שקשה לו התפילה, אמרו חז"ל שיש תפילה קצרה. תפילה קצרה בפשטות זה שאומרים את כל שמונה עשרה הברכות בקצרה. אך המשמעות של תפילה קצרה באופן פנימי איננה מדברת על המילים אלא על קיצור ההתבוננות.
בספר התניא אומר האדמו"ר הזקן שכל יהודי קרוב להגיע לאהבת ה' בדרך ארוכה וקצרה, שהן שתי דרכים בהתבוננות (הארוכה מבוארת עד פרק יח, ובפרקים יח־כה מתוארת הדרך הקצרה).
הדרך הארוכה היא התבוננות בגדולת ה' לפרטי פרטים, כמו לדוגמה לחשוב על הבריאה או על חסד ה'. מחשבה מפורטת מובילה לבהירות עד שהדברים מאירים למתבונן, ובעקבותיה מתעורר הלב לאהוב. התבוננות מפורטת היא דרך ארוכה.
לעומתה, הדרך הקצרה היא לעורר את אהבת ה' שמסתתרת באופן טבעי בלבו של כל יהודי. היינו לחשוב על כך שאני בן אברהם, יצחק ויעקב; יש בי נשמה אלוקית, ובנשמה שלי יש אהבה בלתי מוגבלת לה'. וכל כך חזקה היא האהבה עד שאינני מסוגל להתנתק מה', אפילו אם הדבר יצריך מסירות נפש. מכוח אהבה זו מסרו אבותינו שבכל הדורות את נפשם על קידוש ה', שלא להתנתק מה' - וגם אני מוכן!
הנכונות הזו שהאדם מעורר בעצמו, נקראת בלשון התניא 'דרך קצרה', משום שהיא נקודתית. בלי פרטי הדברים, אנחנו מעוררים את נקודת ההתקשרות אל ה': "והנה ה' ניצב עליו... ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי" (תניא פרק מא). ועם מחשבה ניגשים להתפלל.
זוהי תפילה קצרה: לעורר רק את התמצית, את נקודת ההתקשרות אל ה'. וזה אפשרי גם בזמן קצר וגם כשהדעת אינה מיושבת.
אם יש רק רצון טוב ואמיתי להתפלל - זה עובד.

אחרי המילים נמשכים הלבבות 
// הרב חגי לונדין, ארגון קהלים

היכולת להתרכז בתפילה בשטף חיי היומיום דומה לפעילויות אחרות בהן אנו זקוקים לדריכות וריכוז ללא שעות הכנה מרובות. למען האמת היה ראוי לגשת לתפילה כפי שחסידים ראשונים היו נוהגים לגשת - שעה הכנה לפני ושעת איפוס אחרי - אולם לרובנו זוהי איננה מציאות ריאלית. מהו אם כן הפתרון? להפעיל מנגנון חיצוני שישפיע על הנפש פנימה.
למשל, כאשר אנו קמים ללא מצב רוח, ישנה עצה בדוקה - להתנהג כאדם שמח ואז ההתנהגות החיצונית 'מניעה' את הנפש והאדם אכן מרגיש שמחה. על אותו משקל, תפילה היא מהשורש פ.ל.ל. היינו פה ממלל - הוצאת מילים בפה. תפקיד התפילה הוא לקחת את הרצונות, החלומות, התקוות והשאיפות שלנו - ולתת להם ביטוי מילולי. הוצאת המילים בפה גורמת לעולם הרוחני להיות נוכח בחיינו וליצור את השינוי המיוחל.
למרות שפעמים רבות אנו אומרים את המילים באופן מכני - 'אחרי המילים נמשכים הלבבות'. כאשר התפילה נאמרת 'בלב' ללא חיתוך שפתיים היא נותרת ערטילאית ומרחפת. לעומת זאת הדיבור הממשי מפעיל, מהחוץ אל הפנים, את הנפש שלנו.
כאשר אנו ניצבים מול תפילה ולא מוצאים בעצמנו כוחות נפש לדריכות וריכוז - צריך פשוט להתעקש לומר את מילות התפילה בקול ברור ככל האפשר ואז, באופן פלאי, המחשבה מתבהרת והכוונה מתחדדת. כמובן שהתהליך הנפשי הזה בנוי על קומות קודמות כהבנה בסיסית במילות התפילה, עמידה במקום אחד, יכולות ריכוז מובנות וכדומה. יחד עם זאת, הוצאת המילים בפה יכולה לשמש כגורם ממריץ לכל תהליך התפילה. נסו ותראו.

למה אין זמן? 
// הרב ארלה הראל, ראש ישיבת לב חדש, שילה

ראשית, יש להדגיש שניסוח השאלה יכול לבלבל בטעות מישהו. ברגע שעוסקים בשאלה מה עושים במצב בו אין די זמן להתכונן לתפילה כראוי, ונותנים לכך מענה, יכול מאן דהו להבין בטעות כי זהו מצב לגיטימי, כאילו יש שתי אפשרויות – או שתגיע בזמן לתפילה כמו שצריך, ואם לא, לא נורא, יש מקצה שיפורים למאחרים.

ולא היא. לתפילה צריך להגיע לא בזמן, אלא לפני הזמן. אמנם, המשנה (ברכות פרק ה) מציגה זו כהנהגה של יחידי סגולה - "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום", אך הגמרא בהמשך (דף לב) קובעת ש"המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו, ושעה אחת אחר תפלתו. קודם תפלתו מנין - שנאמר 'אשרי יושבי ביתך'. לאחר תפלתו מנין - דכתיב 'אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך'".
זו חובה המוטלת על כל אחד ואחת. הפוסקים נחלקו רק בשאלה בכמה זמן מדובר, שעה ממש או זמן ניכר אחר כל שהוא, אבל ודאי שלכל אחד ישנה חובה לשהות זמן מועט לכל הפחות, כפי ניסוחו של הרמב"ם (הלכות תפילה ד): "כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים... חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה...". כלומר כל אדם חייב לשהות מעט והחסידים מהדרים בשעה שלימה. שהייה של שעה אחת איננה אפשרית לכל אדם, ולכן קבעה ההלכה מינימום מחייב לכולם – לשהות מעט. כחמש דקות, זמן בעל משמעות, המאפשר הרגעות מטרדות היום והתמקדות.

על כן בואו נגדיר מראש את הסדר הנכון – יהודי צריך להגיע לתפילה לפני הזמן בו היא מתחילה באופן ציבורי. זו צריכה להיות הנורמה, ומי שלא עומד בה צריך לתקן זאת. הוא בטח לא יכול לקרוא לעצמו חסיד... חסידות איננה איחור לתפילה וזלזול בזמנה אלא הגעה מוקדמת למפגש עם בורא עולם (ויעויין עוד בהרחבה בספרי 'חסידות הלכה למעשה' בפרק על התפילה).
אבל, אם בכל זאת קרה, באופן חד פעמי, שיהודי איחר לבוא והגיע לתפילה כמה דקות אחרי תחילתה, במיוחד בימי הטיולים הללו או בכל מיני זמנים לחוצים ובלתי ניתנים לתכנון אחרים, הוא צריך לזכור דבר אחד – הכוונה יותר חשובה מהכל. 'טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה', כך נפסק בשולחן ערוך עם תחילתו, וזהו כלל שצריך ללוות עובד ה' בכל דבר, ובמיוחד בעבודת הלב – זוהי תפילה.
למעשה, יש גישות שונות מה עדיף לעשות במקרה כזה – יש הסוברים שעדיף לדלג על חלקים מסוימים בתפילה, או להתפלל תפילת 'הביננו' (בתנאים הלכתיים המפורטים בספרי הלכה, ואין כאן מקומם), ויש הקובעים כי בכל מקרה כדאי להימנע מדילוגים (בעיקר על פי סוד וחסידות). אבל מה שברור לכולי עלמא הוא, שעיקר התיקון במקרה כזה הוא לאחר התפילה – טוב, איחרת כי נאנסת. בסדר. אבל כעת, לאן אתה ממהר? שב, תשלים, תאמר פרק תהילים, תנגן איזה ניגון, תרגיש שאתה נפרד לעת עתה ממפגש עם בורא עולם, שקשה עליך פרידתו, שכל דקה יקרה בעיניך.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
חנה סלם

לחיות בארץ

לחיות בארץ בשבילי זה דגל ישראל התלוי בחלון, יום ראשון באוטובוס מלא בחורי ישיבה וחיילים בדרך

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן