אם נתרגם את המילים "עבודת ה' כקהילה" ללשון המשנה, נקבל "תפילה (עבודה שבלב) בציבור"!
עבודת ה' היא ללא ספק קודם כל עניין אינדיבידואלי (כשם שהתפילה היא אישית, ונאמרת בלחש), ובכל זאת חלק מרכזי בה הוא "בציבור".
הציבור נותן כוח ליחיד. כאשר יש קבוצה של אנשים שעובדים יחד את ה', כל אחד מהם כאינדיבידואל יוכל להתקדם הרבה יותר. הרבי ה"אמצעי" מחב"ד אמר: כששני יהודים מדברים על עבודת ה', זה מצב של שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת! והסיבה: הנפש הבהמית והנטיות השליליות שלי, הן רק שלי. לנפש הבהמית שלי אין עניין שגם האדם השני יתנהג לא נכון (כדברי חז"ל: "אין אדם חוטא ולא לו"). ואילו הנפש האלוקית מועצמת בנוכחות של נפשות אלוקיות נוספות.
אתן לכך דוגמה מחיי הקהילה שלנו: אנחנו משתדלים לשבת מדי שבת וללמוד יחד פרק בספר התניא, מה שכמובן הופך להתוועדות שנמשכת כ'סעודה שלישית' עד צאת השבת. בהתוועדות אנחנו מבררים, יחד, את הרעיונות שכעת למדנו וקראנו בספר. בעקבות זאת אנחנו יוצאים לשבוע חדש של משימות משותפות בעבודת ה' – כשאת התוצאות אנחנו משתפים בשבת הבאה בהתוועדות.
כך למשל בשבועות האחרונים אנחנו מתוועדים יחד בשבת על עבודת התפילה, והחלטנו יחד לקחת מדי שבוע קטע אחר מתוך התפילה - אנחנו לומדים אותו היטב בשבת, מבינים את פירוש המילים הפשוט שלו וגם את המשמעות העמוקה שלו בעבודת ה' – ויוצאים לשבוע של עבודת התפילה. בשבת הבאה, בשעת ההתוועדות, פותחים את הסידור וכל אחד מספר על חוויית התפילה שהייתה לו השבוע עם קטע התפילה הזה. החוויה והעבודה המשותפות מרימות את כולנו, לבד לא היינו מצליחים.