פשוט (לומר ולכתוב, קצת פחות לעשות) – לומדים מבית הלל. עליהם אמרו לנו חז"ל (עירובין יג) ש"מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
יש כאן הקדמה – נוחין ועלובין היו. עוד לפני שנכנסו לדיון בכלל. באו בנחת, בנוחות, בנעימות. זו צריכה להיות ההקדמה לכל דיון. עדינות, אצילות.
ויותר מכך – שונין דברי בית שמאי. כנראה, בית שמאי לא שנו דבריהם של בית הלל. הייתה כאן פסילה של הזולת. אנו התחנכנו על דברי הגמרא באותו דף ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים". כך בנוי בית מדרש. זו הנחת היסוד שלו. ברגע שנכנסים בהכרה כזו לבית המדרש, קל מאוד לנהל ויכוח. בהנחה ש"כולם נתנו מרעה אחד, א-ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב 'וידבר אלקים את כל הדברים האלה'. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי אוסרין ואת דברי מתירין..." (חגיגה ג). ומסביר שם רש"י: "מאחר שכולן לבן לשמים - עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו".
כל כך פשוט – רק להבין ולהכניס ללב, שכל הדעות הנאמרות בתוך המרחב התורני, הנשענות על גדולי ישראל, כולן מקבלות את מקומן. ברגע שמרגישים כך – אין מקום להתלהמות, התלהטות והתנצחות. הרי כולם צודקים. אמנם אני מזדהה יותר עם האמת שלי, היא קרובה ללבי, אבל אני מכבד את הדעה השנייה וקל וחומר את מי שמחזיק בה.
הכל כתוב בחז"ל. גם הכללים בפועל לניהול הדיון: "שבעה דברים בחכם - אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כעניין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת" (אבות ה). מי שיקפיד על הכללים האלו יצליח לקיים דיון לעניין שיענה על כל הצרכים הנ"ל. צריך רק לשנות חשיבה ואז להתרגל לשפה כזו. לא קל, אבל אפשרי.
הרב איתמר בן יעקב
רב קהילת רמת אשכול בלוד ויועץ זוגי
לפני כמה שנים, כשהרב אלישע וישליצקי, שה' ישלח לו רפואה שלמה במהרה, לימד אותנו את הסוגיה הזאת, הרב נתן לנו חילוק יסודי בנקודת המבט - האם מטרת הוויכוח היא להוכיח משהו או להוכיח את מישהו. כמו בהוכחה במתמטיקה - להוכיח ל... ולא להוכיח את. ויכוח שמטרתו להוכיח, במקרה הטוב, כמה אני צודק, ובמקרה הגרוע כמה השני טועה, לא מועיל ולא יעיל. הרב אלישע הרבה לחזור על דברי המדרש בבראשית רבה (פרשה נד): אמר רבי יוסי בר חנינא: התוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר (משלי ט) הוכח לחכם ויאהבך, היא דעתו שאמר: כל אהבה שאין עמה תוכחה - אינה אהבה. אמר ריש לקיש: תוכחה מביאה לידי שלום, היא דעתו שאמר: כל שלום שאין עמו תוכחה - אינו שלום.
יש להבין שבין שני אדם ישנם פערים מובנים, "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות"; כך בין בני זוג וכך בחברה בכללה. אולם בפער הזה ישנה ברכה, הפער מאפשר הפריה שמצמיחה פירות. דווקא תלמידי חכמים, המרבים לחלוק, הם אלה שמרבים שלום בעולם, משום שמרבים לברר את האמת (ע"פ דברי הרב קוק זצ"ל בעולת ראיה).
לסיום ברצוני לכתוב מספר דגשים:
כדי לברר האם הנושא בוויכוח הוא בירור האמת, או שהנושא הוא להוכיח שאני צודק, אני מציע תרגיל: כל אחד אומר את דעת השני והשני משקף. האם שיקף אותו נכון?
הוויכוחים עצמם הם לא הבעיה. הבעיה האמיתית היא מה המשמעות שלהם עבורנו, איך אנו מנהלים אותם ומה עושים איתם אחר כך.
האם הצד השני מרגיש שאני 'רואה אותו'? לא מספיק שאני אהיה במקום נייטרלי, אלא עלי לוודא שהצד השני מרגיש את זה. כשזה קורה - אז מהתוכחה (וגם הוויכוח) באים לידי שלום.
לפני 50 שנה, כשהגעתי ללמוד אצל הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שמתי לב שיש רעיונות שהרב חוזר עליהם כל הזמן. בהתחלה התפלאתי: מה הטעם להגיד היום מה שכבר נאמר אתמול. אבל בהמשך הבנתי שזו הדרך החינוכית של הרב, עד שלאט לאט רעיונות כאלה התחילו לחדור אלינו התלמידים.
אחד מאותם רעיונות היה אמירת חז"ל "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". הרב הסביר שיש כאן שתי מצוות נפרדות, שלא מחוברות בהכרח זו לזו. האחת לאהוב את הבריות והשנייה לקרבן לתורה. זו לא אהבה התלויה בדבר, אלא יש לשים נקודה אחרי "אוהב את הבריות". זו מצווה בפני עצמה שאינה תלויה בהמשך המשפט. הרב צבי יהודה היה חוזר מאות פעמים על האמרה הזו.
חז"ל אומרים מהי מחלוקת שאינה לשם שמיים – "מחלוקת קורח ועדתו". לא מחלוקת קורח ומשה, אלא מחלוקת קורח ועדתו. בסוף הם חלקו גם ביניהם, כי בשורש הדברים המחלוקת נבעה מאינטרסים אישיים, למרות שקורח היה בבסיסו אדם גדול מאוד. האדם לא יודע מה בליבו ולא תמיד הוא עצמו יודע מה מניע אותו. לא כל אחד מאתנו נמצא במדרגה של "בכל דרכיך דעהו", שהוא מאוחד עם ה' כל רגע ויכול לומר שפועל רק מתוך דבקות בה'. האדם הרגיל נמצא כל רגע במקום אחר מבחינת החיבור לה', ולכן הוא לא יכול לסמוך על עצמו שפועל רק מתוך הדבקות בו בכל פעולה ופעולה, ובטח בעניינים של מחלוקת.
אז מה הפתרון? צריך להיות חינוך ועבודה אישית כל הזמן לשים את העניין הפרטי בצד. יהודי צריך להיות אדם כללי בהנהגתו. לפעול כל הזמן למען כלל ישראל. זהו חינוך יום-יומי - להיות אדם כללי ולא אינטרסנטי. אם האדם מונח בעצמו, מכאן מגיע הנגע – מלשון נגיעה אישית. הרב צבי יהודה חינך אותנו להיות מצד אחד אנשים כלליים - שרואים בתכלית רק את כלל ישראל, ומצד שני ראינו אצלו אהבה לכל אדם וכל תלמיד פרטי בלי שיפוטיות ובלי יוצא מהכלל, למרות הבדלי השקפה או דעה. כל זה קרה כי בשורש הוא עבד על עצמו לשים את עצמו בצד ולפעול מתוך דבקות בה', וממילא אהב כל פרט בעם ישראל כחלק מהכלל.
בספר התניא מתעקש האדמו"ר הזקן לא להשתמש בלשון נוכח, כמו "דע לך בני...", אלא באופן שיש כאן עניין חשוב, וכולנו עסוקים בו, גם מחבר הספר. מסקנה: ברגע שאני מנכס את האמת אלי או שיש לי בעלות עליה, היא כבר לא אמת אבסולוטית אלא אמת שלי, ובכך היא מייצרת ומזמינה אנטגוניזם ווכחנות.
הדיאלוג היעיל צריך לבוא מנהמת הלב ולהיות כל כולו מכוון לנקודה וערך שכולם מרגישים שותפים אליו. שים בכנות ובאומץ את הנקודה והעניין כמשהו שהוא למעלה משניכם. כאומר, שנינו צריכים ללמוד, להפנים ולבוא לאותו רעיון ואין לאף אחד מאיתנו בעלות על האמת הזו.
במסכת אבות נאמר "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה". אפשר להיות קרובים ולהתחמם האחד מהשני, וזה טוב ונעים. על אף הקרבה הגדולה צריך לקחת בחשבון שהוויכוח הנוקב בוא יבוא ויחדד הבדלי גישות. ככל שהרעות והחברות יהיו עמוקים, יהיה לאהבה את הכוח לעמוד בפני הצפה של אותם הבדלים. במצב כזה, לא רק שהוויכוח לא יזיק, אלא שהחברותא האמיצה תייצר צוהר לעולמו של הזולת ולעתים אף תחולל שינוי בתפיסה.
הרבי האמצעי (בנו של בעל התניא) נהג שכאשר אדם היה נכנס אליו לפגישת יחידות אישית ושוטח בפניו את הקונפליקטים הכי אישיים ואינטימיים שלו, הרבי היה משתהה ומחפש בתוכו בדקוּת את אותה הבעיה, בטרם השיב לאותו יהודי. ומכאן טיפ חשוב: היכנס לנעליו של בר הפלוגתא שלך ותשפר את כל התקשורת והדיאלוג שלך איתו.
בהצלחה לנו!
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
"קרוב אליך זה עלון השבת שיהונתן הכי אהב" אומר לי חגי לובר. "אני זוכר דברים שהוא
מה שיביא את המשיח זו אהבת ישראל! זה נחמד לשיר ביחד בסעודה שלישית: "אוי יו יוי,
לחיות בארץ בשבילי זה דגל ישראל התלוי בחלון, יום ראשון באוטובוס מלא בחורי ישיבה וחיילים בדרך
שלוש שתיקות ורעש אחד בשמים, במשפחתנו. כשתפסו הגרמנים את סבי ושמוהו במעצר, נדמה היה כי נחתם