כשהייתי בת עשרה, היה לי צמא רוחני עז ולמדתי הרבה. נמשכתי מאוד לחסידות, למדתי ספרי חסידות וקראתי סיפורי חסידים. הספר "סנה בוער בקוצק" הדליק אותי ובערה בי שאיפה לעמוד על גג העולם ולצעוק "ה' הוא האלוקים!". לקח זמן עד שחלחלה בתוכי ההכרה שלעולם לא אהיה אדמו"ר, ושהעולם אליו נחשפתי אינו תואם את היותי אישה.
מעט אחר כך פגשתי את חמי לעתיד, ר' משה שפירא, והתחלתי לשאול שאלות אמוניות, בין היתר על עבודת ה' של נשים. במכתב מקיף הוא ענה והציע סדר לימוד שבועי, בו התמדתי כך שעבודת ה' התקשרה אצלי לתורה ולתפילה.
כשנישאתי ונהייתי לאם, התהפך עלי עולמי. מצד אחד הרגשתי קרובה מאוד אל ה' עד שתפילה סדורה נראתה לי חיצונית ושאלות פילוסופיות באמונה נראו לי לחלוטין לא רלוונטיות. ידעתי בכל גופי, נפשי ורוחי שה' קיים ונוכח. מצד שני התחיל להיווצר מרחק בין העולם המוכר והמוגדר של עבודת ה' לבין חיי.
חיפשתי אישה שתדריך אותי, אך לא מצאתי. יצאתי למסע פנימי בשאיפה לפגוש את ה' בהלכה ובחיים הנשיים והאימהיים. עברתי הרבה כאב וקושי וגם שמחה גדולה, תחושה שה' נותן לי כוח ומלווה את צעדיי.
ההבנה הבסיסית בעיניי היא שעבודת ה' של נשים שונה מאוד מזו של גברים: אצל נשים היא עוסקת בהוויות החיים, גידולם והעצמתם. יש לה התחלה אך אין לה סוף, היא על־זמנית. אין דרך למדוד, לכמת ולהעריך את עבודת ה'. זו בשורה של מרחב ויצירתיות, יש בה תובענות גדולה והיא גם יוצרת בלבול ומבוכה.
"האם מה שאני עושה הוא בעל ערך אלוקי?" - שאלה זו לא נשאלת כאשר הולכים להתפלל במניין. אבל נשאלת בהחלט כשנשארים בבית עם הילדים...
בשנים האחרונות אני רואה ברבי מליובאוויטש דמות שעסקה רבות בסוגיה. הוא הדריך נשים, ענה להן, פנה אליהן, חיזק ותמך. הוא נתן השראה וכיוון.
עדיין, אני רוצה לאסוף כוח ותשובות מנשים עובדות ה', שסוללות נתיב ייחודי, עמוק, משמעותי וחי לעבודת ה' נשית. מרגישה התרקמות של התהליך ומודה לה' על ששם אותי בדור דעה, עם כל הייסורים שבו, ומתפללת לאור גדול שיאיר עלינו - לפחות כאור שבעת הימים.