בס"ד

בית המקדש. מה יש בו שחסר לנו עכשיו?
הדר ארציאל
// ליצור את הרצף

מעגל השנה היהודי בנוי כך שבעת הנכונה מאירים או מתעוררים חלקים מסוימים מתוך ציור גדול יותר כדי לתת להם צבע דגש וקול. ימי בין המצרים מכוונים אותנו לדבר אחד בהיר וברור - חידוד הרגשת החסר של בית המקדש.

חורבן הבית הוא טראומה לאומית שהשפיעה באופן עמוק על העם היהודי. פעמים רבות הנטייה הטבעית היא לגעת או לספר רק את סיפור הטראומה, ובאמת בימים אלו אנו לרוב פונים ללמוד את אגדות החורבן, ודרכן למצוא פתח להרגשת האבל, הכאב והחורבן, דבר שהוא כמובן נכון וראוי.

כשלעצמי, בימי בין המצרים אני רוצה להתבונן לא רק בסיפורי החורבן כעומדים בפני עצמם, אלא ליצור להם רצף. לקרוא, ללמוד ולהרגיש את העבר שטרם חורבן הבית, העבר שמראה את אפשרות הקיום של העם היהודי מתוך קדושה ודבקות בא־ל. דווקא העבר, שהיה לפני החורבן, הוא זה שיוצר את עומק המשמעות של החסר. דווקא מתוך ראיית היש ניתן לחוש בעוצמה רבה את מה שאין, ומתוך כך, בהמשך, גם להתמודד עם האובדן וליצור עתיד.

לכן, מתוך רצון לחבור למציאות המקדשית, אני פונה ללימוד המשנה והגמרא, ולא מדובר דווקא בסיפורים או באגדתות.

מבחינה כרונולוגית, חלק נרחב של תקופת התנאים היה בזמן שבית המקדש עמד על מכונו כגוף שוקק חיים. נמצא לכך במשנה תיאורים במקומות שונים כמו ניסוך המים, שמחת בית השואבה ועוד, כמובן. אך גם כאשר לא נפגוש תיאור או סיפור, התנאים ידונו בנושאים רבים ומגוונים הסובבים, נובעים וקשורים באופן מהותי לבית המקדש, נושאים שלרוב לא רלוונטיים לימינו, אך בעיסוק בהם ניתן לחוש את הקשר ההדוק והישיר בין האומה ועבודת בית המקדש,

אם נמשיך לתלמוד נפגוש ויכוח אותנטי וחי שמכניס אותנו למציאות שלאחר החורבן, בה הדיונים מנסים להתמודד עם חיים ללא בית מקדש ולהתאים עצמם למצב חדש בכל רובדי החיים, תוך כדי התייחסות והיזכרות לתקופת התנאים.

היום, בחיים שהם מאוד רחוקים מהבנת מרכזיות ומשמעות בית המקדש בחיי היומיום, במועדי העלייה לרגל ובאירועי האדם בחייו האישיים, קשה להבין ולתפוס את מהות החסר, את הזמינות, הנגישות, והמעמד שהמקדש יצר הלב האומה ובלב היחיד.

ימי בין המצרים דוחקים בנו להתעורר, לחשוב, ללמוד ולא לשכוח את עמוד השדרה של העם היהודי. ההלכה יצרה דברים מאוד קונקרטיים כדי להנגיש עבורנו את הכאב, החסר, האבל והחורבן, על ידי נגיעות, לכאורה קטנות ופשוטות, בתוך החיים: הימנעות משמחות, משמיעת מוזיקה ועוד. אך כאמור,

דרך נוספת לתת לחסר מקום בתוכנו, היא במפגש עם טקסטים לימודיים או ספרותיים שמדברים על התקופה בה היה בית מקדש, כך כאשר רואים בלב את הצבעים המרהיבים של מה שהיה, מודגשים בפנינו הצבעים הדהויים בהם אנו חיים כעת, בעוונותינו, ללא בית מקדש. ומי ייתן ונזכה לראותו עומד על מכונו.

 

הכותבת היא ביבליותרפיסטית ומתמחה בפסיכוטראומה

לא לתמונה חיוורת
// הרב ראובן פיירמן

כשחז"ל רוצים לתאר את אסון חורבן בית המקדש, הם כמעט ולא אומרים דברים רעיוניים־הגותיים אלא מציגים לפנינו תמונות מהחיים של האנשים שחיו באותה התקופה, ומתוך סצנות החיים שלהם אנו מבינים רעיונות עמוקים ומופשטים. כך למשל, מתוך הסיפור על קמצא ובר קמצא מתבררים מערכות יחסים בין הפלגים השונים בתוך החברה, מקומם של תלמידי החכמים, הטעות בגישתו של רבי זכריה בן אבקולס, המורכבות בקבלת החלטות באותם הימים, המצב הגאו־פוליטי בין ירושלים והרומאים, המאבקים הפנימיים בין היהודים ועוד.

בין שנבין את דבריהם בצורה עובדתית־אובייקטיבית ובין אם נפרש את דברי חז"ל בצורה סובייקטיבית, דבריהם יהיו בעלי עוצמה. למשל האמירה על כך שמשחרב המקדש "לא נראית רקיע בטהרתה", ו"ניטל הטעם מהפירות", ועוד.

הצצה קטנה לחייה של מרתה בת בייתוס שמתה מגועל עקב דריכתה על דבלה לעוסה מתארת את הסתלקות השכינה. הרב קוק כותב באחת מפסקאותיו כך: ''מיום שחרב בית המקדש... נשמת העולם כהה'' (שמונה קבצים ו, רי). ישאל השואל: מהי נשמת העולם ומה כהות יש בה? השפה דלה מכדי לעמוד במשימה זו, ונצרכת לכך קליטה מדרגה שונה מזו הקיימת לנו כיום.

ובכל זאת, ננסה בעקבות חז"ל רק לטעום, רק לקבל מושג חיוור וחלקי ממה שחסר לנו היום, במציאות שאין בית המקדש קיים. מה היה קורה אם הוא היה עומד במקומו ובתפארתו? מה היה משתנה במצבו של עם ישראל אילו בית המקדש היה קיים היום?

נדמיין את המקרה הבא: אדם נוסע ברחוב ברכבו החדש, ופתאום הוא מתנגש ברכב שיוצא ב'רוורס' מחניה. לא קרה כלום, רק הפנס הקדמי נשבר. האיש יוצא מהרכב, בתקווה לברר אצל הנהג 'מי נתן לו רישיון', ומגלה שם להפתעתו שהנהגת היא אמא שלו.

"אמא?! מה את עושה פה?! מה איתך? איך את מרגישה? קיבלת מכה? כואב לך משהו?"

– "הכל בסדר, אל תדאג, לא קרה כלום. ומה איתך? אתה בסדר? אוי, נשבר הפנס. אני אשלם..."

"אמאל'ה, תעזבי, על מה את מדברת? יש ביטוח, הוא משלם הכל! בואי, אני אקח אותך לבית החולים לבדיקות לראות אם נגרם לך נזק. סליחה שלא עצרתי, חשבתי רק על זכות הקדימה, הייתי צריך לנסוע לאט יותר ובזהירות".

– "לא, תדאג לעצמך, אני בסדר, רק קיבלתי מכה קטנה בכתף".

אמאל'ה, אני לא מוותר, בואי, ניסע לבדיקות ואחר כך אקח אותך הביתה, תבואי אלינו ותירגעי קצת, נשב על קפה ועוגיות ואחר כך נחשוב מה עושים..."

כשבית המקדש יהיה קיים, כל אחד ירגיש ויתנהג כך עם אנשים זרים. כל אדם מישראל ירגיש אחוה ותחושת קרבה וזהות עם כל אחד. כשהשכינה תחזור להיות שרויה בישראל, לא יהיו יותר אנשים זרים...

 

לחבר לחשמל
// הרב טל שאוליאן ראש ישיבת ההסדר חולון

התשובה בגדול – שכינה. בקטן - תשקיעו דקה וחצי.

היהדות כיום קיימת ברובה בסוג של מרחב וירטואלי. פסיקת הלכה שלא נעשית על ידי בית הדין הגדול, על פי הצבעת הרוב במעמד עילית חכמי ארץ ישראל כפי שמצווה התורה, אלא בנויה על ספקות וספקי ספקות. ובכלל, התורה - לאחר אלפי שנות גלות נעשית כאלף תורות (כמאמר הבית יוסף בהקדמתו). כחצי מהמצוות מהתורה שבכתב כלל לא ניתן לקיים ללא בית מקדש, בית דין הגדול ויובל. מספיק להיזכר בציצית שלרוב העם חסרה את התכלת שתזכיר את השמים; הפרשת תרומות ומעשרות - בעיקר 'זכר לדבר' וזורקים לפח; הפרשת חלה על ידי ששורפים אותה במקום לתת לכהן – 'זכר'; ארבעה מינים חוץ מיום־טוב ראשון – 'זכר'; בתי כנסת שהם מקדש מעט בלבד; זכר למחצית השקל; פסח בלי קרבן פסח ועוד.

בשבוע שעבר התוועדנו על העניין בישיבת חולון ומישהו הגדיר במדויק – "אז אני בעצם רק 'זכר ליהודי'?" ובחור אחר שאל בנימה מרירה – 'זֶכר או זֵייכֶר'?... אבל זה יותר עמוק מזה.

תארו לכם מפעל גדול מלא בגלגלי שיניים קטנים וגדולים, מפעל בעל תפוקה אדירה וכל החלקים עומדים הכן. מה שנחוץ עכשיו הוא ללחוץ על הכפתור והמכונה תעבוד. אך הפועל לוחץ ולוחץ ושום דבר לא זז. מה חסר שם? רק פרט אחד, המכונה לא מחוברת לחשמל.

היהדות ללא השראת השכינה דרך בית המקדש היא יהדות שלא מחוברת לחשמל.

מה ההבדל בעצם בין אדם חי למת? לכאורה כל הגוף נמצא כל דבר במקומו. כל אבר מחובר לחברו במערכת גידים מסועפת, העצמות שלמות, אבל אין רוח בגווייה. היהדות בלי השראת שכינה היא גוף ללא חיים (כוזרי), והגאון מווילנה כינה את העם היהודי בגלות "רקב עצמות".

אמנם אם נדבר על מצבנו כיום, הרי שלאחר העלייה לארץ העצמות מחוברות זו לזו, ולאחר ההתפתחות הכלכלית הפנומנלית של מדינת ישראל יש עליהן גם די הרבה בשר, ברוך השם. אז מה חסר? החיים עצמם. נשמה, רוח מן העליונים. "דבקה לעפר נפשי חייני כדברך".

 

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ

פקודת יום: לשמוח!

העניין של "משנכנס אדר מרבים בשמחה" כמו גם העניין של "משנכנס אב ממעטין בשמחה" מעלה שאלה

למאמר המלא »
מיכי יוספי

סודו של האורח

שלום חברים יקרים. בשעה טובה ומוצלחת אנחנו מסיימים את ספר שמות ואת העיסוק במלאכת המשכן. ודאי

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן