דיבורים על יום ירושלים

שאלה: דיבורים על יום ירושלים

רבבות התעוררו

// הרבי מליובאוויטש

כאשר העולם מתנהג על־פי טבע, יכול היצר הרע להטעות יהודי שאין בעל־הבית לבירה זו, ו"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"; אבל כאשר רואים הנהגה שלמעלה מהטבע, כמו "ואשא אתכם על כנפי נשרים", אזי רואים שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם וממילא מתקרבים בני ישראל לקדוש ברוך הוא, "ואביא אתכם אלי".
כלומר, "ואשא אתכם על כנפי נשרים" הוא עניין הבא "מלמעלה למטה", ועניין זה פעל "ואביא אתכם אלי" לא רק "מלמעלה למטה" אלא גם "מלמטה למעלה" - שבני ישראל התעוררו למטה וגם מצד למטה התקרבו לקדוש ברוך הוא.
וכפי שרואים במוחש – וכך ראו במאוראות שאירעו לאחרונה (מלחמת ששת הימים) – שעניין של נס פועל שבני ישראל יתעלו לדרגא נעלית יותר. וכפירוש המפרשים בתיבת "נס" – "כנשוא נס הרים", מלשון הרמה, כי נס מגביה ומרומם את הנשמה גם בהיותה מלובשת בגוף, להתעלות מהארציות ולראות אלוקות.
הן אמת שגם בטבע ישנה השגחה פרטית, אבל אף־על־פי־כן הרי זה בטבע. ואילו כשרואים נס, הרי זה פועל התעוררות אצל בני ישראל כפי שראו במוחש, שהניסים שאירעו בימים האחרונים פעלו שרבבות אלפי ישראל התעוררו והתקרבו לקדוש ברוך הוא.
... וההוראה מזה בנוגע לפועל:
כשיש עת רצון, שבני ישראל עומדים במצב של התעוררות ומבקשים שיקרבו אותם – יש לנצל שעת הכושר זו ולקרב אותם. נוסף לכך שבכלל אין להסתפק בעבודת עצמו אלא צריכים לפעול גם על הזולת.
ועל־ידי זה יעמידו "צבאות ה'" שילכו לקראת משיח צדקנו בקרוב ממש.
מתוך שיחת שבת פרשת בהעלותך, ט' סיוון תשכ"ז

אשרינו מה טוב חלקנו

// האדמו"ר מסלונים, בעל ה"נתיבות שלום"

"ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך, אך אוסיף להביט אל היכל קדשך" (יונה ב, ה). הפסוק הזה עמד לנגד עיני לפני י"ט שנה, עת נפלה העיר העתיקה בידי הערבים, ושוב לא יכול היה יהודי לגשת אל מקום מקדשנו.
התאספנו כאלפיים איש בהיכל ישיבת מאה שערים, ישבנו על הארץ ובכינו. חשבנו אז שהגענו לשיא ההסתר, כי אחרי שהושמדו מאיתנו בחירי האומה וכששה מיליונים יהודים, ו"גדע בחרי אף כל קרן ישראל", כל זמן שהכותל המערבי היה בידינו והיה לנו מקום הקודש הזה שיהודי היה יכול לשפוך שיחו בפני אביו שבשמים, עוד היה לנו כח להחזיק מעמד. אבל מה נוראה הסתרת הפנים זו שה' יתברך הרחיק אותנו מעל פניו, וכאילו אינו חפץ שוב בנו. אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. וכאותו בן המלך שמסוגל לסבול גם כשאביו מייסר אותו בכל מיני ייסורים קשים ורעים, אבל בשעה שאביו המלך מגרש אותו מעל פני היכל המלך, מזה אינו יכול להתנחם ולהתחזק. הרגשנו באותה העת כי אנו מתמוטטים מצער ויגון שנגרשנו מנגד עיניך.
אשרינו מה טוב חלקנו בשעה הגדולה הזאת, ששוב האיר לנו הקדוש ברוך הוא בהארת פנים וגילויים שלא זכה שום דור, והוחזר לנו מקום מקדשנו, מקום שלא זזה שכינה משם. האושר והתענוג הכי גדול שיהודי מרגיש בעולמו הוא בשעה שמרגיש בקרבת אלקותו יתברך, וכמאמר דוד המלך "ואני קרבת אלוקים לי טוב", והמקום המסוגל ביותר לזה הוא בכותל המערבי, שיהודי מרגיש כי הוא עומד שם נוכח פני ה' ושופך לבו כמים נכחו, וכשאומר שם "ברוך אתה..." מרגיש משמעות מיוחדת בנוכחותו יתברך, שאם כי מלוא כל הארץ כבודו, אך שם המקום היחידי בעולם שלא זזה שכינה משם. ואילו פינו מלא שירה כים אין אנחנו מספיקים וכו', "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".
מתוך "נתיבות שלום - מאמרים מיוחדים", ירושלים תשל"ד

הוא ואני והכותל

מוטה גור, מח"ט הצנחנים במלחמת ששת הימים, מתאר את המפגש האישי שלו עם הרב הנזיר מתייחד עם אבני הכותל:
"בשעה 12:45 החלה ליד הכותל תפילת מנחה ברוב עם ועדה. הרמתי עיני אל האבנים. התבוננתי בצנחנים המתפללים. כאלה עם קסדה על ראשם וכאלה עם כיפה על ראשם. בפינה הימנית מרוחק מעט מציבור הלוחמים עמד אדם, לא, לא עמד, הוא כאילו נדבק לאבנים. הוא כחלק מהכותל, אבן מאבניו. לבוש קפוטה חומה וארוכה. על ראשו מגבעת שחורה. מתחתיה שער מגודל. מאום לא זז. לא הראש, לא השיער, לא הגוף ולא הרגליים. שתי הידיים כפופות וכפותיהן שטוחות לרווחה כאילו רוצות לחדור לתוך האבנים.
"ננעלתי אליו כרדאר ולא יכולתי להמיש את עיני ממנו. 'נדבקתי' אל הקיר מקרוב. דרכו חשתי את הכותל. מבעד לגופו הכמו־משותק, הרגשתי את דפיקות הלב היהודי בוקעות מתוך האבן. כך עמדנו דבוקים יחדיו מספר דקות – הוא ואני והכותל. פניתי לאחור וחזרתי אל רחבת הר הבית. זימנתי את המגד''ים לקבוצת פקודות והודעתי להם: 'אנחנו נשארים בירושלים'".
מתוך ספרו ''הר הבית בידינו"

הרב שלמה גורן זצ"ל

// משחרר לבדו את מערת המכפלה

בהגיענו (למערת המכפלה) התרגשות גדולה אחזה בי, במיוחד משהגעתי ל"מדרגה השביעית" הידועה לשמצה. עליתי עד למעלה בצד הצפוני של המערה – נתברר לי שהשער סגור. דפקתי בדלת בחוזקה. הוריתי, "פתחו את הדלת". חשדתי שיש בתוך המערה ערבים. הם לא יפקירו את המערה וישאירוה ריקה כך. שמעתי קול האומר מבפנים: "מפיש מפתח" – אין לנו מפתח. הכיצד אין לכם מפתח ואתם נמצאים בפנים?! – חשדתי. שאלתי "מי סגר אתכם מבחוץ?" לאחר מכן נתחוור לי כי הדלתות ננעלו מבפנים על־ידי בריחים. למעשה יכלו לפתוח את הבריחים ללא כל מפתח. שוב הוריתי "פתחו את הדלת", לא שמעתי כל מענה ואז פתחתי באש על מנעול השער. עד היום אפשר לראות את החורים על דלת השער שנורתה, שנקראים בפי כל "החורים של הרב גורן".
"אין קול ואין עונה ואין קשב" לנוכח היריות שיריתי. התחלתי לעשות סיבובים מסביב למערה שמא יימצא חלון, דרכו אוכל להיכנס. כל החלונות היו סתומים. לא רציתי לפרוץ שמשות. הייתי גם עלול בכך להודיע מהיכן אני נכנס. השערים נעולים, סורגים מכל עבר, חיילי צה"ל עוד לא הגיעו, והייתי יחידי עם הנהג שלי.
רציתי, עד מאוד, לתלות דגל על מערת המכפלה. הגעתי לחברון בסביבות 06:00 בבוקר. הדבר נמשך עד קרוב ל-08:00 ועוד לא התפללתי ורציתי להתפלל בתוך המערה. סבלנותי החלה לפקוע. פתאום מצאנו ברזל שעמו נסינו להפיל את השערים. לא צלח הדבר בידנו. לבסוף שמענו טרטור של טנק. היה זה הטנק הישראלי הראשון. היה להם מוט ברזל, עמו פתחנו לבסוף את השערים. כמו כן לקחתי מהטנק דגל ישראל. הדגל הזה, שרצו לתלות על העירייה של חברון, בקשתי לתלות על מערת המכפלה. עליתי על הצריח של הטנק "שרמן" ותליתי את הדגל. לקחתי את צרור המפתחות, הנחתי תפילין ותקעתי בשופר. קראתי פרשת "חיי שרה" – פרשת קניית מערת המכפלה.
בבוא הזמן אאסור על הערבים להיכנס למערה במשך ארבעים יום. טענתי בפניהם שהם גרשו אותנו מהמערה אלף ומאתיים שנה, הם לא יורשו להיכנס ארבעים יום. במשך תקופה זו קיפלתי את כל רכוש הואקף והשבתיו לבעליו; כמו כן הכנסתי את חיל ההנדסה לערוך שינויים במערה ולפקוד את תוכה ופנימיותה. כמו כן קבעתי את מקום בית הכנסת.
אחר כך הוריתי לנסח כתב כניעה ללא תנאי. שאלתי את (ראש עיריית חברון) ג'עברי אם הוא מסכים לחתום. השיב כי אין לו ברירה. אמרתי שיש לו בהחלט ברירה לא לחתום, וכמובן שעדיף לחתום. אמנם אין זה בסמכות של רב ראשי לצה"ל לנהל דו־שיח בהקשר לכניעה אלא שהייתי בעל הדרגה הגבוהה ביותר. על־כל־פנים שמעו לקולי, לא נשאלה שאלה מעין זו כמו בידי מי הסמכות. היינו בתקופה מיוחדת במינה: שבנו לחבלי ארץ אבות.
מתוך ראיון רדיופוני שערך ד"ר יוסף שרביט