אדוננו התנא רבי שמעון בר יוחאי נקרא בזוהר הקדוש "בוצינא קדישא" (הנר הקדוש), ספרו הוא זוהר ופירושיו הם אור החמה ואור יקר. הוא התנא שראו את פניו מאירים כאור החמה שעתידה לצאת ולתת רפואה לעולם לעתיד לבוא, הוא התנא שאש סבבה את ביתו בשעת האידרא ואש ההתלהטות בה' יתברך יקדה בלבו כל חייו ולהטה לפני מיטתו לאחר הסתלקותו בעוד בת קול מכריזה לדורות עולם "עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון".
כשעלה האור החיים הקדוש למירון בכה ואמר "לאן אני השפל נכנס? למקום אש להבת שלהבת גחלת", ועם ישראל לדורותיו מציין את יום ההילולא בנרות ובאור ההדלקות והמדורות. נר תמיד שהולך ומאיר ועדות היא ששכינה שורה בישראל, אש יוקדת המחממת ומבעירה את הלבבות לאהבתו יתברך ואש קנאה השורפת ומכלה קוצים ומשטינים.
רשב"י, תורתו והילולתו מאירים את הנשמות, ההוגה בזוהר הקדוש וגם הקורא בקטעיו המובאים ב'חוק לישראל' דבר יום ביומו השווים לכל נפש, מתוודע לחביבות ולחדווה, לאורה ולשמחה אין קץ שהייתה מנת חלקם של רשב"י ותלמידיו. חביבות לנשמות ישראל - "זכאין אינון ישראל"; חביבות לתורה ולקדושתה - "כמה חביבין מילין דאורייתא"; התלהבות והתבטלות לקדוש ברוך הוא - "בריך שמיה דמאריה עלמא", ומתמלא בוודאות במלכותו המוחלטת של הקדוש ברוך הוא, בגאולתן של ישראל ובגילוי מלכות שמיים עד "והיה ה' למלך על כל הארץ".
התורה מלאה בסודות וברזין וגם בכל נשמה יש גנזים ואוצרות. גילוי סודות התורה ולימודם פועל את גילוי הכוחות ומעיינות המים החיים שבתוכנו. כמו שבהיכנס יין המשמח - יצא סוד, כך גם כשהזוהר הקדוש נכנס אלינו הוא מחזק ומשמח, מבטיח ומוציא לאור את אור חביבות אהבת ה' יתברך וההתלהבות לעבודתו.
"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי" (בזה החיבור שלך, שהוא ספר הזוהר, יצאו מהגלות ברחמים) - גם מהגלות הפרטית לגאולה של דבקות הנפש בה' יתברך בשמחה ובטוב לבב, וגם ובעיקר לגאולת השכינה הקדושה וכל כללות ישראל עד "למקדשך תוב ולקודש קודשין". לא לחינם עלתה נשמת הרשב"י השמימה באומרו את הפסוקים "כי בחר ה' בציון" ובחתימה האחרונה "כי שם ציווה ה' את הברכה".
רבי שמעון חי בדור של שלטון מלכות הרשעה, מעצמה עולמית ששלטה בכיפה ורמסה תחת רגלי הברזל שלה את כל מחמדי עין ואת גאון עוזנו זה המקדש. היא רדפה שנים אחרי יהודי בודד ובנו שנגנזו במערה ועסקו בתורה. רבי שמעון לא פחד ולא נכנע, בעוז ותעצומות הרגיז ממלכות וזימר עריצים.
מה נשאר מהם, ומה מרבי שמעון? היכן הם והיכן רבי שמעון? הם נבלו וקמלו, קומטו והתאדו ורבי שמעון צדיק חי, דורי דורות חיים מתורתו, רבבות רבבות שמחים בהילולתו והמעגלים הולכים ומתרבים ומתרחבים מדי שנה בשנה. האירוע הגדול שאין דומה לו מדי שנה בשנה בארצנו הוא הילולת הרשב"י, והוא הולך ומבשר כי קרוב יום ה' ועוד נעלה ונראה לפני ה' במקדש שייבנה במהרה בימינו.
"תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו הוא ימליץ טוב בעדנו אדוננו בר יוחאי".
תופעה מיוחדת ומדהימה אנו רואים בל"ג בעומר. המוני בית ישראל, מכל העדות והחוגים, דתיים ואלו שאינם דתיים לעת עתה, שמחים ומשתתפים בשמחתו של רשב"י. דבר זה מלמדנו שברשב"י טמון עניין נפלא השייך לכללות עם ישראל.
הרבי מלובביץ' מסביר, כי העניין המיוחד של רשב"י הוא תורה, וכפי שהגמרא אומרת על רשב"י שהייתה "תורתו אומנתו". אך גם בתורה עצמה ישנם חלקים שונים, והמיוחד אצל רשב"י הוא שהסיר את המחיצות שבין החלקים השונים. אנו רואים ברשב"י שילוב של הנגלה והפנימיות. הוא היה מגדולי התנאים שעסקו בנגלה של התורה, ומצד שני – גילה בעולם את פנימיות התורה.
אך מעבר לכך, השילוב משליך גם על צורת הלימוד. לימוד הנגלה שבתורה – הגמרא, המשנה וההלכה - מצטיין בכך שהוא מובן ומושג בשכל. לימוד פנימיות התורה מצטיין בכך שמורגשות בו הקדושה והאלוקות שבתורה, מעצם העובדה שמדובר בה על עניינים נשגבים הקשורים לידיעת ה'. החיבור של הפנימיות והנגלה כאחד בא לידי ביטוי בכך שגם לימוד הנגלה הוא מתוך חיות והרגשת הקדושה של פנימיות התורה, ומאידך גם לימוד הפנימיות הוא באופן של הבנה והשגה, ממש כמו הנגלה בתורה.
בתיקוני הזוהר מובא שלימוד הנסתר צריך להיות באופן של "יתפרנסון מיניה", כלומר שהלימוד יהיה באופן כזה שמבינים ומשיגים בשכל את הרעיונות העמוקים וזה ממלא ומזין את האדם, כמו אוכל ופרנסה גשמיים. כל עוד לימוד פנימיות התורה הוא באופן של רמזים בלבד או קודים קבליים, אך ללא הבנה והשגה ממש, עדיין לא התבטלה המחיצה בין הנגלה והפנימיות; רק כשהפנימיות באה
באופן של התגלות, ממש כמו לימוד סוגיה בגמרא, נעשה חיבור שלם של הנגלה והפנימיות.
זהו החידוש המיוחד של גילוי תורת החסידות, ובפרט באופן של חכמה, בינה ודעת – שהשלימה את דרכו של רשב"י, בכך שנעשה גילוי שלם, בהבנה והשגה, של הרעיונות העמוקים ביותר בפנימיות התורה.
כאשר לומדים את פנימיות התורה נמצאים בגאולה פרטית ואישית, ועל דרך הנאמר על רשב"י ש"לפניו לא נחרב הבית", כלומר, לגבי עוצמת נשמתו לא היה חורבן בית המקדש כלל. על ידי לימוד פנימיות התורה מביאים את הגאולה האמיתית והשלימה, וכפי שמובא בזוהר בפירוש: "בהאי חיבורא דילך . . יפקון ביה מן גלותא ברחמי'", וכלשון הידועה "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".
רשב"י מדגיש את חשיבות אחדותם של ישראל, ואחדות ישראל קשורה לפנימיות התורה. הכיצד? ההבדלים בין איש לרעהו הם רק ברובד החיצוני, של הגוף והנפש הבהמית, אך מצד הפנימיות והנשמה – קיימת אחדות, ולכן כאשר מגלים את השורשים המשותפים לכל ישראל – מתאפשרת ומתגלה האחדות בעם ישראל.
ערב ל"ג בעומר, זה הזמן לקבל החלטות טובות, להוסיף בלימוד פנימיות התורה, להגביר את הפצת מעיינות החסידות חוצה, לכל אחד ואחת, ובכך לגלות ולהמשיך את עומק התורה עד למטה מטה. יש לנצל את יום הסגולה של רשב"י, ל"ג בעומר, לכל עניינים אלו, ובפרט להשתתפות בתהלוכות ל"ג בעומר ברחובה של עיר, ו"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", כולל דוחק הגלות, אשר בזכות פנימיות התורה ניגאל בגאולה האמיתית והשלימה, תכף ומיד ממש.
טעמים רבים ורזין עילאין נאמרו על ההילולא הפלאית. אך מלבד כל הסודות, ישנו סוד אחד גלוי. סוד שזועק ללא קול, לכל מי שרק מוכן לשמוע:
יום זה הוא יום של התקשרות לצדיק! יום שאוהבים את הצדיק ושמחים בו!
יוצאים מהבית, עולים על אוטובוסים ונודדים בדרכים שעות על גבי שעות, נסחבים עם ילדי החַלַקֶה ועם שאר הפקלאות, רוקדים שעות תחת השמש הקופחת – והכל לכבוד מה? לשם מי? לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי!
"כּוּלְּהוּ הַדַא מִישַׁאן רַבִּי שִׁמְעוֹן" – היו אומרים הדרוזים, שהיו באים גם הם להשתתף בשמחת הצדיק...
כל הבלגן, ההמולה והטרחה הגדולה – לשם דבר אחד ויחיד: לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי!
אם במשך כל השנה רבים האנשים שהמושג "התקשרות ואהבה לצדיק" – זר להם, ולפעמים אפילו חשוד בעיניהם... הרי שביום ל"ג בעומר, 'נכשלים' גם הם בלא יודעין בהתקשרות לנשמת צדיק האמת.
גם אלה שכל השנה לא מבינים מה הצורך לאהוב צדיק ולהתקשר בו; גם אלה שכל השנה מאשימים את אותם הדבוקים ומקושרים באהבת נפש לצדיק האמת, כנגועים ב"אבק עבודה זרה" או כיוצא בזה – מפזזים הם עצמם, ביום זה, סביב המדורה הגדולה, ושרים שירים ותשבחות לכבודו של... רבי שמעון בר יוחאי!
אילו היו רואים באמצע השנה, חסיד ברסלב שמדליק נר לכבוד רבו ומפזז סביב הנר בשיר "רבינו נחמן בן שמחה נמשחת אשריך" – היו מוחים נגדו נמרצות, ובמקרה הטוב שולחים אותו לאשפוז בבית משוגעים.
אך בל"ג בעומר, הם עצמם רוקדים ומפזזים סביב המדורה "בר יוחאי נמשחת אשריך".
שכן ביום זה מתגלה כוחו של צדיק האמת, והצורך להתקשר בו באהבה ושמחה. וגם מי ששכלו עדיין חוסם בעדו מלהבין את סוד ההתקשרות, הרי הוא עושה זאת בפועל, בלי להבין על מה ולמה.
רבי שמעון בר יוחאי זכה להתקדש בקדושה עצומה, עד אשר זכה להשיג סתרי תורה. "דָּרַשׁ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, בְּעֹז וְתַעֲצוּמוֹת, עָלָה מַעֲלוֹת רָמוֹת, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאִי".
אך לא רק רבי שמעון אמור לזכות לזה. כל אחד ואחד מאיתנו, אמור גם הוא להתקדש ולהתעלות עד אשר יזכה גם הוא לשאוב מים חיים מהנחל נובע מקור חכמה, ולהשיג את רזי התורה השייכים אליו.
אבל מה קורה בשטח?
הימים חולפים ועוברים מתוך התבוססות ברפש התאוות והטרדות, כשהמוח והלב ריקים מכל השגה והארה אמיתית.
נו, אז מה עושים? מה העצה?
התקשרות לצדיק! תידבק ותתקשר בצדיק, כך שתהפוך לחלק ממנו. כי "כְּשֶׁדָּבוּק לְהַצַּדִּיק וּמַאֲמִין בּוֹ, נֶאֱכָל לְהַצַּדִּיק וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּת הַצַּדִּיק מַמָּשׁ"... (ליקוטי מוהר"ן, קכט)
וזה מה שאנחנו עושים בל"ג בעומר; באים לשמוח עם הצדיק! "וּכְפִי הַשִּׂמְחָה וְהַהִתְקַשְּׁרוּת בּוֹ שֶׁזּוֹכֶה כָּל אֶחָד, כֵּן יִזְכֶּה גַּם כֵּן לְמַה שֶּׁיִּזְכֶּה"... (כוכבי אור, יז)
מי שהסוגיה הזו זרה לו, ואף נראית לו 'חשודה', מוזמן ללמוד אותה בעיון. אך לפני הכל: קופצים לאש! נוסעים למירון...
שלושים ושלושה ימי הספירה שמאחורינו מהווים חטיבה של שלמות העבודה, אך גבוה מעליהם ניצבת הפסגה של קבלת התורה וקרבת אלוקים.
כך אומר ה'בית יעקב': ספר ויקרא הוא ספר ה'עבודה', וסיומו היא פרשת בחוקותי. פרשה זו היא הפרשה השלושים ושלוש מתחילת התורה, בה אנו מסכמים את העבודה ומציינים שלושים ושלוש ברכות (המילים "אם בחוקותי תלכו" גם הן ברכה), שלושים ושלושה פסוקי תוכחה, ובסופה שלושים ושלושה פסוקי ערכין.
המספר ל"ג, מסמל את פסגת כוח עבודת האדם. כוחו של האדם הוא בהשפעותיו וקבלותיו. המידות מחסד ועד הוד הינן מיצוי כוח ההשפעה, ובהוד שבהוד היא מסתיימת (זוהר וכתבי האריז"ל). עבודה זו מושרשת בימי הספירה. בכל יום אנו מטפסים אל ההר בשני אופנים: הראשון, "כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו". כל יום לוקחים מידה אחת, מזקקים אותה שבעתיים ומכלים את חלק הרע, מתאמצים לצאת מהבוץ בו אנו מדשדשים. אחר כך, אנו מוסיפים "ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה", אנו פושטים ידינו למרום ומבקשים את החלק הטוב שבמידה. ובסוף - לסיכום "ולתקן את נפשותינו מכל סיג ופגם (מחיקת הרע) ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה (קבלת הטוב)".
ספירת ההוד פירושה הודאה, דווקא זו מובילה אותנו אל סוף העבודה. הודאה היא ביטול הישות, שאף בלא דעת האדם מכוון תמיד לרצון ה'. "אם בחוקותי תלכו" – הליכתכם תהיה בחוקותיי בכל מצב, כפי שמספר המדרש על דוד המלך "בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך, והיו רגליי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות". וכמובא בירושלמי(להלן בתרגום): "בואו ונחזיק טובה לראש שכאשר הוא מגיע למודים, מעצמו הוא כורע". ההודאה בוקעת מתוכנו אף שלא מדעת ורצון.
זאת אחר שהאדם מברר עצמו בל"ג אופני הבירור, "ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה" (אחר הלידה ביציאת מצרים). בפרשת בחוקותי רומזת התורה לל"ג ברכות, מהן מסתעפת מידת האהבה לישראל (הטוב); ל"ג פסוקי תוכחה מהם מסתעפת מידת היראה (הזיקוק); ול"ג פסוקי ערכין בהם משריש בנו הקדוש ברוך הוא חיזוק ותקיפות גדולה המורה שאין אדם מישראל שאין לו ערך, ולכל יש פדיון, וכאן בוקעת ההודאה על כל הטוב.
קולות השירה "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים" מחברים אותנו ביום זה אל רבי עקיבא, המחבר אותנו אל ההודאה. הודאה היא כפיפת הקומה, ביטול כל הכוחות ואפילו כוח התפילה האישי. זהו רבי עקיבא, שעליו אומרת הגמרא: "וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות", והוא מגיע לשלימותו בל"ג בעומר. תלמידו הגדול רבי שמעון בר יוחאי, גם הוא מגיע לשלמותו ביום זה, עולה למרום ומשאיר לנו את כל עומק תורותיו.
אבל, היכן אנחנו נעצרים?! התאמצנו לזכך מידותינו, התחננו בתפילות "לטהרנו ולקדשנו", אך נכספה וגם כלתה נפשנו לקרבת אלוקים, אל פסגת ה"חמישים יום", אל קבלת התורה, ואיך נעצור כאן בחוסר אפשרות לעלות? כאן, יושב בשמים – אבא רחימאי, שולח אלינו את ידו ואומר: "בני יקירי, עשית ככל יכולתך, ראיתי את מעשיך בבירור החומר וקניין הקדושה, הושט ידך, ומכאן אתכופף (כביכול) אליך ואעלה אותך אליי אל הפסגה".
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
הימים הללו של ערב פסח שונים מכל שנה. אולי רק בערב פסח של הקורונה הרגשנו משהו
בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה הִמְצֵאתָ לְעַמְּךָ רְוָחָה שָׁלַחְתָּ יְשׁוּעָה וְהַצָּלָה לְעַם רָווּי צָרָה וּתְלָאָה זוֹחֲלִים וְרוֹעֲדִים הָיִינוּ בְּפַחַד
"דרור, אני אומר לך, זה רציני. עכשיו ראיתי ידיעה בערוץ שבע. הנה תסתכל: "דרמה לפני ליל
לכל חג יש ההופעה הרוחנית שלו, האור המיוחד שהוא מביא לנפשות שלנו בבואו. כתוב בספרים, שבפסח