באמצע שיעור ב' בישיבה הגבוהה, אחרי עוד משבר לימודי שהעציב אותי וערער את הוודאות שלי באשר להיותי שייך לבית המדרש, החלטתי להתייעץ עם איש חכם לב שהכיר אותי אישית. הוא שאל כמה שאלות וניסה לברר את מצבי, אחר כך אמר שאין לו תשובות מוחלטות, ושבאמת אי אפשר לדעת מה בדיוק לעשות. "רק דבר אחד אני יודע בוודאות", אני זוכר איפה ישבתי כשהוא אמר את זה, "מכיר את השיר 'שמרי נפשך' של אלתרמן? עזוב עכשיו את כל החשבונות והמחשבות על העתיד, אין דבר יותר חשוב בחיים מהבריאות הנפשית שלך, פשוט תשמור עליה בריאה, שמחה ומאוזנת". זה בהחלט עשה לי טוב, מאז הקפדתי לא לשקוע עמוק מדי, ומצד שני לא לקפוץ גבוה מדי, ניסיתי למצוא את האיזון הקדוש.
היום אני מרגיש מאוזן באופן קיצוני, 'מאוזן מדי'. כמו מוניטור דופק-לב נטול עליות וירידות, כשהוא הופך לפס קבוע ומאוזן, אתה אבוד. כי גם אם העולם כולו מחפש את האיזון המדויק בין הקור והחום, המתוק והמלוח, הקודש והחול, הוא לא יתקדם לשום מקום לולא האנשים ששוברים את האיזון ויוצרים מגמות חדשות שקוראות תיגר על הקיים; לולא החסידות - היהדות הייתה קופאת למוות בקור של אירופה; לולא החזון איש שגזר באופן קיצוני על כל הציבור החרדי להיכנס לישיבות - ישראל לא הייתה הופכת למעצמת תורה; לולא הלח"י של שטרן - יש מצב גדול שהיינו נשארים עם הבריטים; לולא תרבות המערב הדורסנית – היינו נראים כמו הודו וארצות המזרח, גרים בבקתות קש נטולות חשמל ומים. העולם זקוק למשוגעים שיפרו את האיזון, שיאיצו לו את הדופק, כמו שהוא זקוק לשמרנים שישמרו עליו מלהפוך למשוגע.
על מה אני מוסר את הנפש? על מה אני מוכן להתאבד? אנחנו מנסים לשמור על האיזון, לעשות הכל מהכל, להיות בסדר עם כולם, לאחד את כולם, להבין את כולם, להכיל את כולם. אבל – מה באמת כואב לנו? על מה אנחנו מוכנים לשרוף את העולם? על מה אנחנו מתפללים מקירות הלב? קשה למצוא דבר כזה. אני כל כך עסוק בלהיות גם וגם, עד שאיבדתי קצת את השיגעון שהופך אותי למי שאני.
בפורים האחרון (איך עברו שבועיים וחצי?!), האלכוהול ערפל והחזיר אותי לטירוף של גיל שבע־עשרה. רציתי אז להיות נביא, להיות קדוש, קדוש סטייל הרמח"ל בסוף מסילת ישרים. זה שמתענג על השם באמת באמת, עולם הבא בתוך עולם הזה. גם היום הייתי שמח להיות כזה, אבל אני לא מוצא כוחות לעבור את כל פרקי הזהירות-זריזות-נקיות שבדרך... זה הכוח של פורים, הוא מדלג מעל כל המציאות והמעשים וחושף את הרצון הכי סודי וסופי. עכשיו, רגע לפני פסח, בחזרה למציאות, אני מתפלל לזכות לאור האמונה והביטחון, להיכנס למים בלי פחד ולדעת שלא הכל תלוי בי, לתת לו יתברך לקרוע את הים ולסלול לי שביל מדויק, צר מאד, אינסופי.
תתפללו עליי, משוגעים.