אנחנו עומדות כפסע מכניסת חג האור, חג הגבורה ועוצמת הרוח והנשמה. רגע לפני שישטוף אותנו בחלונות ובדלתות ובפתחים אור של נצח, של נשמה אלוקית מרצדת.
בחנוכה מאירה גבורה של הפנימיות על החיצוניות, גבורת מסירות הנפש היהודית לדורותיה. מסירות הנפש הזו, אנחנו רגילים לחשוב עליה במושגים של מסירת הנפש בפועל ממש, אבל מסירות הנפש היהודית היא ממש לא רק זה.
יש שלב כזה, שילדים מתחילים לדבר על המוות. מה יקרה אחרי, ומה ישאר, ומה ומתי ואיך. אנחנו, המבוגרים, עלולים להיבהל מהשאלות הללו. מה הקשר עכשיו, רגע לפני סיפור, נשיקה ולילה טוב?… ילדים חוקרים את העולם, והם מנסים להבין כל דבר חדש שהם פוגשים, וגם המוות הוא חידה שהם מנסים לפתור. מגששים בדרכם המיוחדת לארגן לעצמם את ההבנה.
גם אנחנו בכל בוקר מחדש מתבוננים בשאלה הזו, ואולי אפילו לא מספיק שמים לב מה אנחנו אומרים. "אלוקיי, נשמה שנתת בי… אתה בראתה, אתה יצרתה… ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא". כל יום אנחנו מזכירים ונזכרים שהנשמה האלוקית שבנו היא פיקדון יקר.
בכל בוקר מחדש אנחנו אמורים לכוון את הלב, להיזכר שהמוות לא באמת מגיע פתאום. יש חיים מלאים, ויש העדר חיים, כשה' מחליט ליטול את הנשמה ולהחזירה לעתיד לבוא.
אבל "כל זמן שהנשמה בקרבי – מודה אני לפניך". בכל רגע שאני כאן, כשאני מחוברת אליך בחבל החיים – אני בהודיה. באמת, אין פירוד. באמת, הנשמה האלוקית שלנו לא יכולה להתנתק מצור מחצבתה, מעצם חייה. היא מחוברת תמיד, ושואפת תמיד לעלות מעלה, להתקרב ולהאיר מאור הבורא.
לא אחרי, עכשיו!
אם נחשוב על זה לעומק, ואם נתבונן בסיפורי ישראל לאורך כל הדורות, תמיד מתגלה מסירות נפש שחושפת את הקומה הזו, את הקומה של השייכות הפנימית לקודש, את השייכות הפנימית למי שאמר והיה העולם. אנחנו פוגשים את זה החל מאברהם אבינו, אבי האומה, דרך משה רבנו שנעמד להגן על ישראל שוב ושוב, ועד אחרון החיילים או השבויים שרצו ובחרו בדרך אמונה מתוך מסירות נפש שהתגלתה בהם.
בעל התניא מבאר את זה בצורה נפלאה:
"אֲבָל יִחוּד נַפְשׁוֹ וְהִתְכַּלְּלוּתָהּ בְּאוֹר ה' לִהְיוֹת לַאֲחָדִים, בָּזֶה חָפֵץ כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לְגַמְרֵי, בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ, מֵאַהֲבָה הַטִּבְעִית הַמְּסֻתֶּרֶת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, לְדָבְקָה בַּה', וְלֹא לִפָּרֵד וְלִהְיוֹת נִכְרָת וְנִבְדָּל חַס וְשָׁלוֹם מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּם אֹפֶן, אֲפִלּוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ".
אבל הוא מוסיף ואומר עוד: זה לא נגמר רק במסירות נפש של 'קצוות' – רגע לפני המוות, בעומק המנהרה, או בשדה הקרב. יש מסירות נפש אחרת, חדשה:
"וְעֵסֶק הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת וְהַתְּפִילָּה הוּא גַּם כֵּן עִנְיַן מְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, כְּמוֹ בְּצֵאתָהּ מִן הַגּוּף בִּמְלֹאת שִׁבְעִים שָׁנָה; שֶׁאֵינָהּ מְהַרְהֶרֶת בְּצָרְכֵי הַגּוּף, אֶלָּא מַחֲשַׁבְתָּהּ מְיֻחֶדֶת וּמְלֻבֶּשֶׁת בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, שֶׁהֵן דְּבַר ה' וּמַחֲשַׁבְתּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ. שֶׁזֶּהוּ כָּל עֵסֶק הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן, כִּדְאִיתָא בַּגְמָרָא וּבַזֹּהַר, אֶלָּא שֶׁשָּׁם מִתְעַנְּגִים בְּהַשָּׂגָתָם וְהִתְכַּלְּלוּתָם בְּאוֹר ה'.
"וְזֶהוּ שֶׁתִּקְּנוּ בִּתְחִלַּת בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר קֹדֶם הַתְּפִלָּה: "אֱ־לֹהַי נְשָׁמָה" וכו' "וְאַתָּה נְפַחְתָּהּ" כו' "וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי" כו'. כְּלוֹמַר, מֵאַחַר שֶׁאַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, לָכֵן מֵעַתָּה אֲנִי מוֹסְרָהּ וּמַחֲזִירָהּ לְךָ לְיַחֲדָהּ בְּאַחְדוּתְךָ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא". וְהַיְינוּ עַל יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּת מַחֲשַׁבְתִּי בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ וְדִבּוּרִי בְּדִבּוּרְךָ בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, וּבִפְרָט בַּאֲמִירָה לַה' לְנוֹכֵחַ, כְּמוֹ "בָּרוּךְ אַתָּה" וּכְהַאי גַּוְונָא".
איזה דברים נפלאים. בעל התניא מסביר לנו שיש מסירות נפש של החיים. ממש כמו שהנשמה יוצאת מהגוף, וממילא כל רצונה הוא לעשות רק רצון אביה שבשמים, וכל מה שהיה בעולם הזה, כבר לא מפריע ולא מעכב. רגע לפני המוות לא מעניין המשכנתא, או המבחן, מה ההיא אמרה, ואיזה בגדים חסר. אין דאגות. כל הרצונות וכל המחשבות הם ב'דבר ה' ומחשבתו'.
אבל רגע, אומר לנו בעל התניא – נכון אתם אומרים בבוקר "אתה נפחתה… ואתה עתיד ליטלה ממני?" אתם זוכרים כל בוקר מחדש שיגיע רגע בו נמסור את הפיקדון? אז גם עכשיו, בעצם, אנחנו כבר רוצים למסור את הנפש למעלה. כבר עכשיו אנחנו רוצים להעלות אותה. אם ממילא יום יבוא והנפש לא תתרשם מכל הצרכים והעניינים, אז גם כרגע בעסק התורה והמצוות יש לה אפשרות לפגוש את המלך. כבר עכשיו יש לנו אפשרות לבחור למסור את הנפש, להעלות אותה למעלה, לעשות את רצון ה' כדי לשמח אותו שרצונו נעשה. כמה פשוט, ככה יקר וככה לא פשוט… מסירות נפש ממש.
בכל מעשה של מצווה, בכל לימוד תורה, בכל אות ואות מרצון ה' שנעשה, הנפש שלנו חוזרת למעלה, עולה לה', נדבקת בו. בכל בחירה של טוב, של עשייה מכוונת, של לימוד ומצוות 'לשמה', אנחנו מתקרבים. לא אחרי – עכשיו!
אנחנו מתקרבים לחג החנוכה. חג שכולו מסירות נפש לאור. כולו מסירות נפש על מצוות התורה בדיוק, על המחשבה שתישאר טהורה ולא יתערב בה שמן זר, אלא תישאר שמן טהור זך. אנחנו מתקרבים לחג שמזכיר לנו את עריגת הנשמה העולה מעלה, כמו הנרות שמתעלים, מוסיפים אור מתוך כיסופי ההתמסרות.
זהו חג שבו אנחנו נזכרים איך נראה אור. איך הטהרה מרגישה. איך אפשר לחיות חיים שלמים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, שיש בהם דבקות ברצון ה'. כי אתה יצרתה ואתה בראתה, וכל זמן שהנשמה בקרבי – לא נפסיק להודות ולהלל. למסור נפשנו אליך, דווקא בחיים, בכל מחשבה דיבור ומעשה. וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל, להידבק ולהתפלל, להיטהר ולהיזכר.
(לע"נ גבריאל אברהם בן רחל אזרד)
