שלום חברים! הודו לה' כי טוב! איזו שמחה שמתקרב כבר חג השבועות, יום מתן תורה. אני מאחל לכולכם את הברכה
החסידית שנוהגים לברך לכבוד חג מתן תורה – תזכו לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות! המקור של נוסח הברכה הזאת,
הוא אצל הרבי הריי"צ. אם תעצרו לרגע ותנסו להתבונן יותר לעומק במילים הללו, תוכלו לגלות עוד ועוד משמעויות נפלאות
שטמונות באיחול הקצר הזה.
אתם יודעים, אחד הביטויים המיוחדים שנאמרו על משה רבינו, שמנהיג את העם בכל המהלך של מעמד הר סיני, זה "בכל ביתי
נאמן הוא". נראה לי שהקב"ה אומר גם לכל אחד ואחד מאיתנו: "בכל ביתי נאמן הוא". הרי כל בית יהודי הוא ביתו של הקב"ה.
כל אחד מאתנו, מי שהוא הורה, נחשב 'נאמן' של הקב"ה. 'הנאמן של המלך', הוא אחד שהמלך סומך עליו בעיניים עצומות.
המלך מאמין בו שהוא ייצג אותו בשלמות, בכל עניין שיידרש ממנו. עד היום, כשיש עסק שנופל לפשיטת רגל, האדם שאותו
ממנים לאחראי על הנכסים נקרא 'נאמן'.

לקראת שבועות, כדאי לנו לקבל את ההזמנה לראות את עצמנו במבט חדש. צריך להבין שהאמירה 'בכל ביתי נאמן הוא' שייכת
גם לכל אחד מאיתנו. כל מי שהולך לקבל תורה בשבועות, הואנאמן של הקב"ה. הנאמנות הזאת באה לידי ביטוי, בכך שנייצג
את ה' באופן הכי ראוי בתוך הבית שלנו. כשיהודי נוטל ידיים לילדים שלו, או עסוק בהכנסת אורחים, ובוודאי כשהוא משקיעבכך שהקשר הזוגי שלו יהיה טוב ומתוקן, אז הוא נאמן ביתו של הקב"ה.

יש לנו זכות נפלאה, שהקב"ה אומר על הבית הפרטי שלנו שהוא גם הבית שלו. והזכות גדולה עוד יותר, שאנחנו השליחים
הנאמנים של ה' לגלות את האור שלו בביתנו-ביתו. המחשבה הזאת מעניקה יוקרה לתפקידים היומיומיים שלנו. אתה כבר לא
עוד אבא אחד, של איזו משפחה. כעת אתה הנאמן של ה', המייצג את האינטרסים שלו בתוך התא המשפחתי, שהוא נקרא בית ה'.

נוכחות, אהבה, מודעות, נאמנות

אתם יודעים חברים, כשרוצים להעמיק בדבר מסויים, אם מוצאים בו ראשי תיבות, יכולים לגלות עומקים נפלאים. ראשי התיבות של המילה 'נאמן' הם כך: נ' – נוכחות, א' – אהבה, מ' – מודעות, והנ' האחרונה – שוב נאמנות. המילה עצמה מרמזת על ארבע
תחנות בדרך לפיתוח הנאמנות. 'נוכחות' משמעותה, להיות בבית בנוכחות מלאה. כאשר אתה בבית, תהיה בו עם כל המודעות ותשומת הלב.
השלב הבא הוא אהבה, לתת לאור האהבה של ה' לעבור דרכך, ולהעניק אותו במאור פנים לכל מי שסביבך. ואז מגיעה המודעות, שמשמעותה היא להיות ערני ומודע לכל סיטואציה בבית, ולחשוב היטב מה הכי נכון עכשיו לומר ולעשות. וחוזרים
לנאמנות, להימנע מללכת שולל אחרי דברים שמפתים אותך, כאילו הם חשובים וראויים, אבל בעצם גורמים לך להתנתק ולא
להיות נאמן לתפקידך האמיתי. אם תחשוב טוב, תבין שאולי אתה עושה דברים שבאים לך בטוב, אבל לא מה שאתה באמת צריך להיות.
בהצלחה לכולנו חברים! שנזכה להפנים את הבשורה החגיגית על התפקיד שלנו, להיות הנאמנים של ה' בביתנו האישי. נהיה נאמנים, עד שניצוץ נשמת משה רבינו יוכל להתגלות אצלנו כראוי.

הגביר והרב

אתם יודעים, אחד הדברים שגורמים לנו לאבד את הנאמנות שלנו בבית, הוא הכעס. לפעמים ילד שחווה כעס משמעותי כלפיו, יכול חלילה לאבד את האמון שלו בבית להרבה מאוד שנים. האמת היא, שדווקא "ברוגז – רחם תזכור". דווקא כשעולה הרוגז, דע לך שמי שאתה עומד לרגוז עליו זקוק לרחמיך יותר מאשר כל אחד.
מספרים על גביר אחד שהיה אדם מאוד תקיף. כל מי שהעז להמרות את פיו, חטף ממנו, עד שממש פחדו ממנו. בשלב מסויים, הוא עצמו כבר התחיל לסבול מהכעס והדורסנות שלו, אז הוא הלך אל רב העיירה, השיח את צערו, וביקש עצה להתמודדות עם הכעס. הרב לא ענה לו אף מילה. הוא רק עלעל בספרים שלו, פתח ספר וסגר ספר, עד שבסוף הוא יצא מהחדר בלי לומר כלום.

הגביר שלנו חיכה עד בוש, ובסוף יצא הביתה. אחר כך, הרב קרא לשמש הקהילה, ואמר לו שלא ייתן לאותו גביר עליה לתורה
באותה שבת, למרות שתמיד הוא היה מקבל עליה חשובה. הרב הוסיף, שלא רק שלא יעלה אותו, אלא ייתן לו 'גלילה'. אמנם גלילה היא מצווה חשובה, אבל כיום רבים מתייחסים אליה ככיבוד שנועד לילדים. הגבאי כמובן נכנס ללחץ, ופחד שהגביר
ינקום בו.
הלך הגבאי ואמר לאשתו שהם צריכים לארוז את החפצים ולעבור לעיירה אחרת. אבל "חכמת נשים בנתה ביתה". בהחלט, הרעיון להתייעץ עם בת הזוג הוא רעיון מבורך. אשת הגבאי יעצה לבעלה, שילך מראש אל הגביר ויאמר לו בכנות, שהרב הטיל
עליו את המשימה הזאת, והוא לא יכול להתחמק ממנה. הגבאי קיבל את דברי אשתו, ובאמצע השבוע סיפר לגביר על התכנית.
העשיר הודה לו, והרגיע אותו שיהיה בסדר.

להפתעת מתפללי בית הכנסת, הגביר לא קיבל עלייה, ואפילולא הגיב על כך! בסוף קריאת התורה, כולם נכנסו ממש להלם,
כששמעו שהגבאי מכבד את הגביר בגלילה! ההפתעה הלכה והתעצמה כשהגביר הלך בשקט ובשלווה, גלל את הספר, וחזר
רגוע למקומו כשהוא מפטיר לכיוון הגבאי 'יישר-כוח'. האירוע המדהים הסתיים, וכעבור כמה ימים הרב והגביר נפגשו. הרב שיבח את הגביר: "כל הכבוד שלא כעסת, וקיבלת את ה'כיבוד' הזה בנעימות ובשלווה". הגביר חייך בשובבות ואמר: "כבוד מהרב, ידעתי שאני כעת בניסיון ולכן לא כעסתי…". הרב חייך חזרה ואמר: "הנה לך – זאת העצה שביקשת ממני. בכל פעם
שיעלה אצלך הכעס, תזכור שאתה בניסיון. בכל התרחשות חדשה ומפתיעה, תדמיין את הגבאי שבא ומזהיר אותך מראש – צופים בך, ורוצים לראות אם תעמוד בנסיון".
חברים יקרים, אני מזמין אתכם ואותי לאמץ את התזכורת הזאת: "אני בניסיון!" ובעזרתה להתמודד עם אתגרי הכעס שהרבה
פעמים הם אלו שמפרים את הנאמנות הביתית. שנזכה להינצל מהכעס, ומכל הדברים שפוגעים בתפקיד שלנו להיות נאמנים של ה' בכל ביתו. לחיים