שלום חברים, אנחנו כבר בשבת נחמו, אחרי תשעה באב, ובהקשר של הגברת האחדות בינינו ואהבת הזולת אני רוצה לקרוא בפניכם קטע מתוך סיפורי מעשיות – מעשה משבעת הקבצנים. כידוע, זהו הסיפור האחרון והמשמעותי שרבי נחמן סיפר בסוף ימיו. הוא החל לספר אותו בחצי השנה האחרונה לחייו, כשהיה כבר חולה מאוד, ואף אמר שאילו בא לעולם רק כדי לספר את הסיפור הזה – היה כדאי.

וכך הוא מספר: "פַּעַם אַחַת הָיוּ כַּת אַחַת שֶׁהָיוּ חוֹקְרִים. בַּאֲשֶׁר שֶׁכָּל חַיָּה יֵשׁ לָהּ צֵל מְיֻחָד, שֶׁבָּזֶה הַצֵּל דַּיְקָא הִיא רוֹצָה לָנוּחַ שָׁם, וְכֵן יֵשׁ צֵל מְיֻחָד לְכָל חַיָּה וְחַיָּה, כִּי כָּל חַיָּה וְחַיָּה בּוֹחֶרֶת לָהּ אֵיזֶה צֵל וּבְאוֹתוֹ הַצֵּל דַּיְקָא הִיא רוֹצָה לִשְׁכּן שָׁם, כְּפִי הַצֵּל הַמְיֻחָד לָהּ, וְכֵן יֵשׁ לְכָל עוֹף וָעוֹף עָנָף מְיֻחָד שֶׁבְּאוֹתוֹ הֶעָנָף דַּיְקָא הוּא רוֹצֶה לִשְׁכֹּן, וְעַל כֵּן חָקְרוּ אִם יְכוֹלִים לִמְצא אִילָן כָּזֶה אֲשֶׁר בְּצִלּוֹ יִשְׁכְּנוּ כָּל הַחַיּוֹת, שֶׁכָּל הַחַיּוֹת יִהְיוּ בּוֹחֲרִים וְיִתְרַצּוּ לִשְׁכּן בְּצֵל אוֹתוֹ הָאִילָן, וְעַל עֲנָפָיו יִשְׁכְּנוּ כָּל צִפֳּרֵי שְׁמַיָּא".

ננסה לחשוב: מהו אותו צל? הצל הוא המקום שבו האדם מרפה. כולנו חיים בתוך חברה, מוקפים בציפיות ובמבטים, ולא פעם אנחנו מציגים איזו תדמית, איזו הופעה, שלא תמיד תואמת את הנקודה הפנימית שלנו. אנחנו רוצים למצוא חן, להרגיש שייכים, אהובים ומקובלים, ובדרך מתרחקים מעט ממי שאנחנו באמת. אין הכוונה לצביעות חלילה; אלו עניינים דקים מאוד. אבל כל ויתור קטן על האמת הפנימית גובה מחיר, כי הנשמה אינה משלימה עם זיוף, וגם כשהוא עדין – הוא מעייף.

לכן כולנו מתגעגעים לרגע שבו נוכל להיות ב"צל" שלנו. בפינה שבה לא צריך להרשים אף אחד, לא להוכיח שום דבר ולא להחזיק איזו דמות. מקום שבו אפשר פשוט להיות. רבי נחמן מדבר על בעלי החיים, אולי כדי שלא נרגיש שהוא מטיף לנו מוסר, אבל כולנו מבינים שהוא מדבר עלינו… לכל אחד יש הצל שלו. רק שיש בעיה: ברגע שמישהו נכנס לטריטוריה שלי, גם הצל מפסיק להיות צל, והמקום שהיה אמור להעניק שלווה הופך למקום של מתח…

לא רוצים את המתנה

כאן מתעוררת שאלה: מצד אחד, להיות עם אנשים זה אחד הדברים המחזקים ביותר. אנחנו מברכים בכל יום "ומפליא לעשות" ומחמיאים כביכול לה' על פלא הבריאה, ואחת הפליאות של הבריאה היא שבכל אדם יש נקודה טובה שאין באחר. לכל אחד יש משהו שחסר לי, ורק דרך המפגש האנושי אני יכול לקבל אותו. לכן חברה יכולה להיות מקור לשמחה, לצמיחה ולהשלמה. מצד שני, בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה בה אנחנו דווקא מאוימים מהזולת. במקום לראות מה הוא יכול להוסיף לי, אני חושש ממה הוא עלול לקחת ממני.

אגב, כשאני אומר "בשנים האחרונות" אני מתכוון בערך ל-5786 האחרונות… מאז ימי קין והבל. מאז אנחנו מתקשים לראות כמה כוח יש ב"ביחד", וממהרים לחשוש שהאחר בא על חשבוננו. בכל אופן, לכן אותם חוקרים לא שאלו רק האם לכל חיה יש צל משלה, אלא האם קיים אילן אחד שכל החיות ירצו לשכון בצלו, ושעל ענפיו ינוחו כל ציפורי השמים. במילים אחרות: האם קיימת מציאות שבה כולם יכולים להיות יחד, וכל אחד עדיין ירגיש בבית? והתשובה שלהם מפתיעה – "וְחָקְרוּ [וגילו] שֶׁנִּמְצָא אִילָן כָּזֶה וְרָצוּ לֵילֵךְ לְשָׁם אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן, כִּי הָענֶג הַמֻּפְלָא שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֵצֶל אוֹתוֹ הָאִילָן אֵין לְשַׁעֵר, כִּי יֵשׁ שָׁם כָּל הָעוֹפוֹת וְכָל הַחַיּוֹת, וְשָׁם אֵין שׁוּם הֶזֵּק מִשּׁוּם חַיָּה וְכָל הַחַיּוֹת וְכוּ' מְערָבִים שָׁם וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים שָׁם".

בואו ניזכר במשנה המפורסמת: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". החכם הוא לא מי שיודע הכי הרבה, אלא מי שמסוגל ללמוד מכל אדם. אבל לפעמים אדם אומר לעצמו: ממנו – אין לי מה ללמוד.

אתם מבינים? החברה האנושית היא המתנה היפה ביותר שקיבלנו, אבל במקום שכל אחד ישלים את חברו, כל אחד מסתגר בפינה שלו ושומר על הצל הפרטי שלו. ומכאן אפשר להבין גם את עניינו של חורבן בית המקדש: המילה "חרב" בלשון הקודש אינה רק בניין שנהרס. אומרים גם "המעיין חרב" – כלומר, המעיין התייבש. בית המקדש היה המעיין שממנו שאבנו השראה, קדושה וחיות. כשהוא נחרב, לא רק האבנים נפלו – מעיין החיים התייבש.

לכן חז"ל אומרים שכאשר בא טיטוס להחריב את בית המקדש, יצאה בת קול ואמרה לו: "בניין חרוב החרבת". כלומר, החורבן הפנימי כבר התרחש קודם לכן. כי מהיכן שואב בית המקדש את כוחו? מהקשר שבין בני האדם. ככל שהלבבות מחוברים יותר, כך השכינה שורה יותר. וכשהקשר בין אנשים נפגם, גם בית המקדש מאבד את כוחו. אבל גם זה עדיין לא השורש. הקשר שלי עם הזולת הוא השתקפות של הקשר שלי עם עצמי. כשאדם מתרחק מהנקודה הפנימית שלו, מהנשמה שלו, הוא מתקשה לראות את הטוב גם באחרים.

לעמוד קרובים ולהישאר רחוקים?!

כשאדם מתרחק מן הנשמה שלו, הוא מתקשה לראות את הנשמה גם אצל אחרים. ממילא הוא פוגש עולם של מקרים בלבד. הכול נראה מקרי, חסר משמעות. אבל ככל שאדם שב אל פנימיותו, הוא מתחיל לגלות שבתוך האנשים, בתוך המאורעות, ואפילו בתוך הפרטים הקטנים של החיים – נוכחותו של הקב"ה הולכת ונעשית גלויה יותר.

כדאי שכל אחד ישאל את עצמו: כשאני אומר "אני" – למי אני מתכוון? האם אני מתכוון לפחדים שלי, לכעסים, לתסכולים ולכל מה שעברתי בחיים? או שאני מתכוון לנשמה? הנשמה לעולם אינה מתקלקלת. היא יכולה להיות מכוסה בהרבה שכבות של בוץ והסתרה, אבל היא נשארת יהלום מאיר. ואולי זהו אותו אילן שרבי נחמן מדבר עליו – מקום שבו כל אדם מחובר לנשמה שלו, ולכן כבר אינו מפחד מהנשמה של חברו. מקום שבו אפשר להיות באמת ביחד, מבלי לאבד את עצמנו. אולי זה הצל האמיתי שכולנו מחפשים.

ככל שאדם מזדהה יותר עם הגוף, עם הכעסים, הכאבים, הפחדים והעצבות שלו, כך הוא מתרחק מן הנשמה. לא מדובר במרחק של מקום, אלא במרחק פנימי. וזה משליך על היחסים שבין אדם לחברו. אפשר לשבת ליד אדם שנים, ובכל זאת להיות רחוקים מאוד. ואפשר לפגוש אדם לרגע אחד ולהרגיש קרובים. אם אני מצליח לראות בזולת את הנשמה שלו, את הטוב שבו, התקרבתי אליו באמת. אבל אם אני רואה רק את התדמית, את החיצוניות או את החסרונות – גם אם אנחנו עומדים זה לצד זה, עדיין לא נפגשנו.

חברים יקרים, לחיים! מי ייתן ונגיע אל אותו אילן שכל בעלי החיים שוכנים בצילו וכל כך שמחים ומאושרים יחד. אבל כל צעד קטן שלנו מקרב אותנו לימים שבהם לא תהיה קנאה, שנאה ותחרות, אלא רק שפע של אור וטוב בעולם כולו. לחיים לחיים!