שלום חברים! הרב דסלר זצ"ל (שיום הפטירה שלו יהיה בשבוע הבא) כותב באחד מספריו מאמר מיוחד, שהכותרת שלו היא: "כיצד האדם מוצא את עצמו". כבר הכותרת של המאמר היא מאוד משמחת. את תמצית העניין, הוא כותב שם במשפט אחד: "האדם מוצא את עצמו – א. בהתבודדותו, ב. בהיותו נותן ולא מקבל, ג. ובהיותו שואף להיות ולא להשיג ולקנות".
עוד לפני שמבינים את ההכוונה של העצות הללו, קודם כל עולה השאלה: למה בכלל בן אדם צריך למצוא את עצמו. מתי ואיפה הלכנו לאיבוד, ולמה אנחנו צריכים לחפש?
אתם ודאי מכירים את דברי חז"ל המופלאים שכאשר התינוק נמצא ברחם אמו, מלמדים אותו את כל התורה כולה. כידוע, 'תורה' היא מלשון הוראה, ואת העובר מלמדים ונותנים לו בהירות, להבין מה השליחות שתהיה לו בימי חייו. אחר כך, כשהתינוק נולד, ביציאה מהרחם, כל הבהירות נשכחת ממנו. בשלב הזה, האדם הולך לאיבוד.
אבל חשוב לדעת שהשכחה היא לא מוחלטת, והיא נועדה כדי שנצא אחר כך לחיפוש, ובסוף ניפגש מחדש פגישה אמיתית עם הבהירות הזאת בחיים הממשיים שלנו. הלימוד מזמן העיבור מתעורר לחיים, ונותן לנו תחושה של זיכרון וביטחון שאנחנו נפגשים עם הדבר האמיתי.
יום הולדת, חגיגה נחמדת
נקודת הזמן שבה מתעורר הזיכרון הפנימי, היא אותה נקודה בה שכחנו הכל, כלומר היום בו נולדנו – יום ההולדת שלנו. באופן אישי, אני למדתי להעריך ולהוקיר מאוד את יום ההולדת שלי, בזכות הרבי מלובביץ'. הרבי לימד אותי – כלומר, הוא לימד את כל עם ישראל, אבל אני לקחתי את הלימוד הזה בקטע אישי – להבין את המשמעות של יום הולדת.
הרבי רצה מאוד שכל אחד מאתנו יחגוג לעצמו את יום ההולדת, ויארגן התוועדות לכבוד היום הזה. בכ"ה באדר תשמ"ח (שזה תאריך יום ההולדת של אשתו, הרבנית חיה מושקא ע"ה) הרבי יצא בקריאה לכלל ישראל: "אשר כדאי ונכון ביותר לפרסם, אשר ביום ההולדת יוסיפו בתורה, תפילה, צדקה, והוספה – שכל אחד ואחד, בין אנשים, בין נשים, והן טף עד קטני קטנים, יעשה ביום ההולדת התוועדות של שמחה, ביחד עם בני ביתו או חבריו וידידיו".
חשבתי על כך, שבדרך כלל אנשים באמת יחגגו את יום ההולדת רק אם מישהו אחר יארגן להם מסיבת הפתעה. מי שמתנהל ככה, בעצם אומר שיום ההולדת שלו בעל חשיבות רק אם הוא מספיק חשוב למישהו אחר. אני מאוד אהבתי את האמירה של הרבי, מפני שהוא אומר בעצם שאין צורך לחכות שמישהו אחר יחשוב עלי. אני צריך ליזום ולחגוג בעצמי!
עוד חשבתי לעצמי, שבתור אחד שנוטה לצאת הרבה מהבית, כדאי לי להתחזק יותר בכך שההתוועדות של השמחה תהיה דווקא "יחד עם בני ביתו".
בכל מקרה, הרעיון של הרבי נראה לי ממש מהפכני, כי בניגוד לחשיבה המקובלת, הרבי דוחף אותנו שיהיה חשוב לנו לארגן את השמחה בעצמנו. מי שליבו פתוח, יסכים לקבל את ההדרכה הנפלאה הזאת וגם ילך על העניין, ירוויח הרבה בעזרת ה'. כמובן, צריך לזכור ביום ההולדת להודות לאמא היקרה. יש אמא, יש הורים שצריך להודות להם על כל תשעת החודשים של ההריון, והמסירות באהבה וברחמים – ביום הולדת זה הזמן להסתכל גם על השורשים.
גם לי גם לך
חשוב להבהיר שאחרי השחרור שקיבלנו מהציפייה לקבל יחס מאחרים שירצו לחגוג לי, צריך לראות שהפטור הזה לא מוביל למקום לא טוב, שבו נפטור את עצמנו מלחגוג לאחרים. עלי לשים לב שכלפי היקרים לי אני לא מתעלם ושוכח. וגם לנקודה הזאת מצאתי השראה מסיפור על הרבי מלובביץ', כפי שסיפר חסיד חב"ד, הרב חס"ד הלברשטאם. הוא היה במשך תקופה ארוכה עוזר בביתו של הרבי, והוא סיפר מה הוא ראה פעם אחת בבית הרבי ביום הולדתה של הרבנית:
"הגשתי את האוכל לשולחן, ופתאום ראיתי את הרבי מכניס את ידו לכיס הפנימי של המעיל, מוציא משם קופסה קטנה ונותן אותה לרבנית. הרבנית פתחה את הקופסה, ובתוכה היה מונח צמיד זהב יפהפה!".
בפעם אחרת הוא סיפר, שהרבי היה נוהג להביא לרבנית זר פרחים – לפעמים הוא היה מזמין מהחנות ושליח היה מביא את הזר, ולפעמים הרבי בעצמו הלך להביא את הזר. נסו לדמיין את התמונה הזאת: הרבי מגיע עם הזר ומגיש לרבנית… עוד הוא סיפר, שהרבי היה מאחל לאשתו: "יום הולדת שמח" ומוסיף "החלטות טובות". הסיפורים האלה כל כך יפים, ומבטאים אצילות שנוגעת ללב, מורמת מעם, איך הרבי היה בוחר את הפרחים ומביא אותם בעצמו לרבנית.
אני כאן
ובחזרה לחיפוש אחרי עצמנו… הרב דסלר אומר שאדם מוצא את עצמו בשלושה דברים: "בהתבודדתו, בהיותו נותן ולא מקבל, ובהיותו שואף להיות, ולא להשיג ולקנות". ההתבודדות היא זמן איכות שאדם לוקח בינו לבין עצמו כדי להיזכר. אחת ההוראות של הרבי ליום ההולדת היא, להתבודד ולערוך חשבון נפש – גם מי שלא מתבודד בכל יום, ביום ההולדת צריך להקדיש לזה זמן. בהתבודדות, אני נפגש עם עצמי ונפגש עם הבורא.
הנקודה השנייה: "בהיותו נותן ולא מקבל". כאן מדובר על מפגש ביני לבין הזולת. חלק מעבודת הזיכרון שלי, זאת ההתבוננות איך אני יכול, על ידי המתנה הזאת של החיים שלי ושל והקיום שלי, לעשות טוב כלפי אחרים.
הנקודה השלישית: "בהיותו שואף להיות, ולא להשיג ולקנות". יש יהודי שלומד מסכת רק כדי להגיע לסיום. הוא בכלל לא נהנה מהלימוד עצמו, הוא רק רוצה לסיים. יש כאלה שלומדים לתואר, ורק רוצים כבר את התעודה, וכך בכל תחום בחיים. כשאדם "שואף להיות", הוא יוצר חיבור בינו לבין הזמן שהקב"ה מעניק לו בכל רגע. הוא ממשיך משמעות בכל רגע ורגע בהוויית החיים שלו, ונקשר עם כל הסובב אותו בצורה כנה וטובה. כך אדם מוצא את הקשר עם עצמו, עם זולתו ועם הזמן בו הוא חי.
לחיים!
