שלום חברים, אנחנו נמצאים בשבוע מיוחד, ואשתף אתכם בפרט מסוים בפרשת השבוע שנוגע בי במיוחד. אנחנו קוראים על כך שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, וכאשר באים ומספרים על כך למשה רבנו, אומר משה ליהושע: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".
איזו תפילה יפה. זה ממש דומה נוסח שמאוד מוכר לנו – "מי יתן מציון ישועת ישראל", וכך גם נאמר כאן: "ומי יתן כל עם ה' נביאים". חלק מהחזון של עם ישראל, חזון הגאולה, הוא שכולנו נזכה לנבואה, כמו שכתוב: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו". ובהמשך: "וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי". מפעים, איזו ברכה ואיזו תקווה זו לימים של גדלות מוחין.
כאן המקום להיזכר שעד להגעתם של הימים הללו, אנחנו יכולים לעשות איזושהי הכנה לנבואה, שהרי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. אנחנו צריכים אפוא להיות בשמחה, ולכל הפחות להימנע מעצבות…
עדיף להישאר לבד בחדר?
אתם יודעים, מספרים על חסידים שכאשר לא הייתה להם יכולת להשתתף בשמחה חסידית מקובלת, הם מצאו דרכים אחרות לשמוח, העיקר לשמוח. למשל, על רבי נתן מסופר שבדרכו לארץ ישראל הוא ראה ערבים רוקדים עם תוף על סיפון האונייה, והוא הצטרף לריקוד שלהם. כנראה הוא היה במצב שבו הרגיש שהדבר הכי חשוב באותה שעה הוא להעלות את תדר השמחה, ובשביל זה הייתה מתאימה עבורו גם מוזיקה ישמעאלית.
רבי נחמן היה אומר שמעצבות אפשר בקלות להגיע למרה שחורה. מאידך גיסא, גם בשמחה יש סכנה של הוללות או ליצנות, אבל הנזק של מרה שחורה גדול יותר – ולכן רבי נתן יצא בריקוד.
תשמעו סיפור טרי: בחג השבועות זכיתי להתוועד עם אחד מחסידי חב"ד בנתניה, ר' אמיר כהנא. הוא סיפר לי שלפני שנים היה במלון בדאבוס, שוויץ, כנס של נגידים התומכים בפעולות של חב"ד בעולם, ואורח הכבוד היה השליח הראשי באיטליה, הרב גרשון מענדל גרליק ז"ל. מדובר באישיות מיוחדת ומרשימה מאוד. הוא היה ממש מהשליחים הראשונים שהרבי שיגר מחוץ לארצות הברית, ומסופר שהרבי עצמו יצא ללוות אותו ואת זוגתו בדרכם לשליחות, מתוך יחס רציני ומעריך לשליחות שלהם.
באותו כנס בדאבוס, בזמן סעודת מלווה מלכה, ישב ר' אמיר ליד הרב גרליק, שכבר היה די מבוגר, ובמהלך הערב הופיע גם הזמר דודו פישר. בין השירים שדודו שר היו שירים שמוכרים בהגדרה כניגונים ושירים חסידיים, והיו גם שירים מכל מיני מחוזות אחרים, שכנראה האוזן של חסיד ותיק כמו הרב גרליק הייתה פחות רגילה לשמוע…
ר' אמיר, שישב לידו בהופעה, עקב אחרי מראה פניו ותנועות גופו של הרב גרליק בזמן השירה, ולדבריו לא היה נראה לו שהרב גרליק סבל מדי… אחר כך הוא ליווה אותו לחדרו, וכשעלו יחד במעלית פנה אליו ר' אמיר בשאלה של התעניינות: "הרב גרליק, נו, מה אתה אומר, לא נראה לי שסבלת בהופעה…". הרב גרליק חייך ואמר לו: "בוא ואספר לך משהו".
הם יצאו מהמעלית וישבו יחד במעין פטיו קטן, והרב גרליק פתח וסיפר לו על האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך. אחד הסיפורים משנות הנדודים שלהם מספר שפעם אחת הכריחו גויים את רבי זושא לרקוד יחד איתם לצלילי המוזיקה שלהם, במקום להחטיף לו מכות – מה שהיה קורה בדרך כלל. אחרי שהאירוע הסתיים והוא הצליח להשתמט ממעגל הרוקדים ההוללים, שאל אותו רבי אלימלך: "נו, זושא, איך היה?" ר' זושא בדק את עצמו לראות שהוא לא חטף מהם במהלך הריקודים חבורה כלשהי, ואז ענה: "אמנם זה לא היה זה – אבל זה יותר טוב מעצבות…".
זאת תשובה יקרה מאוד.
הרב גרליק המשיך ואמר לר' אמיר: "תראה, האופציה להישאר בחדר שלי, בקטנות מוחין, עלולה להביא לעצבות. לעומת זאת, לרדת לאולם ולהשתתף בהופעה – אמנם זה לא זה, אבל זה יותר טוב מעצבות".
חברים יקרים, מאוד אהבתי את הסיפור הקטן הזה. אמנם ראוי לנו שהגורמים לשמחה שלנו יהיו כשרים לכתחילה, אבל הרבה פעמים אנחנו נכנסים לאזור הסכנה של מרה שחורה, וצריך לדעת איך להרים את עצמנו – לאיזו התוועדות להיכנס, לאיזו מוזיקה להאזין ועם אילו אנשים להיות. תן לחכם ויחכם עוד, באלו דרכים להשתמש. אבל עכשיו יש לנו קריטריון חדש: "זה לא זה, אבל זה יותר טוב מעצבות".
אין טעויות
בהשגחה פרטית, סמוך לשיחה הזאת על הרב גרליק קראתי גם סיפור על אשתו הרבנית בתיה גרליק. היא סיפרה שבתחילת דרכם בשליחות בעיר מילאנו, הם היו מלאי מוטיבציה לפעול ולעשות, אבל הדברים לא התקדמו כמו שציפו. לפני הנסיעה, אמר להם המזכיר הראשי של הרבי, הרב חיים מרדכי חדקוב ז"ל, שכאשר יגיעו למילאנו יתחילו לעבוד עם הדור הצעיר וייסדו בית ספר יהודי כשר, אבל הם עברו מבית לבית והציעו להורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר שטרם הוקם – ופעם אחר פעם נתקלו בסירוב.
הרבנית גרליק הייתה מאוכזבת מאוד. באחד המכתבים ששלחה לרבי היא כתבה בכאב: "אני מרגישה כאילו נשמתי ירדה לעולם רק כדי לדפוק על דלתות ולשמוע אנשים אומרים לא…". איזה שיתוף כואב זה – להרגיש שכאילו ירדת לעולם בשביל להתאכזב שוב ושוב, ולא להצליח למלא את המשימה שלמענה נשלחת.
בתגובה למכתב, הרבי ענה לה – כאן בתרגום באנגלית – שנראה מהמכתב שלה שיש לה ספק אם מי ששלח אותה בחר נכון. "אבל כיוון שאני בטוח שאין לך ספקות כאלה, ומי ששלח אותך עשה את הדבר הנכון – המשיכי בעבודתך, ואם ירצה ה' תצליחי". אין צורך לומר לכם שכמובן, כך היה.
חשבתי לעצמי שאפשר לקחת את הדיבור הזה ממש לחיים שלנו. לפעמים אנחנו חווים תחושה שאומרת לנו: זה לא זה. לא כמו שתכננו, לא כמו שרצינו. אבל כדאי לדעת לשמוח בהצלחות הקטנות, לחגוג אותן – זה בוודאי יותר טוב מעצבות. כמו כן, בואו נזכור תמיד שאנחנו בשליחות משמיים. עצם העובדה שאנחנו נמצאים במקום מסוים, בתפקיד מסוים, בעשייה מסוימת – זה לא במקרה. בהשגחה פרטית הגענו לשם, ובינינו, אין לנו ספק שמי ששלח אותנו עשה את הדבר הנכון.
חברים יקרים, לחיים! אולי אלו בדיוק המילים שאנחנו צריכים לשמוע עכשיו בהתוועדות שלנו, כאילו שמענו אותן מהרבי עצמו: אנחנו במקום הנכון, ובעזרת ה' עוד נראה את ההצלחה המיוחלת. יהי רצון שנזכה להתמיד בעשייה שלנו ולהודות על הפירות שכבר בידינו, וגם על אלו שעוד נזכה לראות בעזרת ה'. לחיים לחיים!
