שלום חברים, חנוכה מתקרב, עוד מעט נשב מול הנרות ונתבונן בהם. בעת הזאת כדאי לזכור שכמו שאנחנו מתבוננים בנרות, גם הנרות מתבוננים בנו ואנחנו יכולים להקשיב ולשמוע מהם דיבורים קדושים ומעוררים.
אני רוצה לדבר איתכם היום על דמותו המופלאה של האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין זצ"ל, שהיה בן אחר בן לרבי ישראל מרוז'ין ולמגיד ממזריץ'. בסוף ימיו הוא עלה לארץ ישראל וחי שנים ארוכות בתל אביב. זו אחת מדמויות הפלא של החסידות. הוא היה ממש האור של היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים, וגדולי הצדיקים כינו אותו 'צדיק הדור'.
ההנהגה שלו הייתה הנהגה של שתיקה. הוא לא היה אומר דברי תורה בטישים, אבל לעיתים הנוכחות של הצדיק ושתיקתו מביאות כל כך הרבה ברכה. יום ההילולא שלו חל בנר חמישי של חנוכה. הוא טמון בבית העלמין בטבריה, ורבים עולים לקברו ביום המסוגל הזה.
הכאב, אוי הכאב
הסיפור שלפנינו הוא על חסיד בעלז שאיבד את כל משפחתו בשואה וליבו היה שבור לגמרי. הוא עלה לארץ ישראל ורצה לפגוש את רבו, הקדוש רבי אהרון מבלז זצ"ל, שבאותם ימים התגורר ברחוב אחד העם בתל אביב.
החסיד היה כל כולו ציפייה לפגוש את הרבי לאחר הימים הקשים שחווה, והוא קיווה שבצלו יוכל למצוא מרגוע לנפשו, כשישפוך בפני הרבי את מה שעבר עליו. אבל לצערו, גם כשהגיע כבר אל הרבי ושהה במחיצתו, הוא ניסה כמה פעמים לשמוע מפיו דברי עידוד על מה שהוא עבר בשואה, אבל תמיד בנקודה הזו רבי אהרן היה מגיב בשתיקה.
כידוע, כל המשפחה של רבי אהרן מבלז עצמו נספתה בשואה, והוא הגיע לארץ בלוויית אחיו בלבד – אביו של הרבי הנוכחי מבעלז – והוא קיים את הפסוק "וידום אהרן" בצורה יוצאת דופן. מקורביו מספרים ששום אנחה לא נשמעה מפיו במשך כל השנים שהיה בארץ הקודש, ובכל פעם שמישהו היה רוצה לדבר על השואה – הוא היה משתיק את המדברים.
במאמר מוסגר, ראוי לציין שזו מדרגתו של צדיק כמותו. עבורנו, כשאר בני אדם, ראוי להזכיר את אלו שנספו בשואה, וכמובן לשמוע את המבוגרים המסיחים על צערם. אבל במקביל, טוב לדעת על אותו צדיק שהצליח לרומם חלקים גדולים מהעם היהודי לאחר השואה דווקא באמצעות שתיקתו.
מרגוע לנפש
בכל אופן, בבוקר אחד, מיודענו החסיד חווה הצפה רגשית של ממש, והוא אמר לעצמו: יהי מה, אני חייב לשמוע דיבורים ברורים מהרבי על כל מה שעברתי ואני עדיין עובר… אחרי כל מה שאיבדתי בשואה, הדבר היחיד שנשאר לי זה נפשי שלי, והנפש יש לה כל כך הרבה שאלות ותהיות באמונה, ובלי התרת הספקות – מה הטעם בחיי, כשגם האמונה חלילה יכולה להילקח ממני…
אומר ועושה. החסיד נכנס לרבי אהרן מבעלז ושוב רצה לשטוח בפני הרבי את אשר על ליבו, אלא שאז אמר לו הרבי: שמע נא, את כל השאלות שאתה רוצה לשאול אותי, כדאי לך לשאול את רבי ישראל מהוסיאטין. אצלו תמצא תשובה ומרגוע לנפשך הסוערת.
החסיד שמע ומיד בירר היכן נמצא הרבי מהוסיאטין, ואכן הפנו אותו לביתו של הרבי ברחוב ביאליק בתל אביב, אך כשהגיע לשם אמרו לו שרבי ישראל נמצא עכשיו בירושלים, כדרכו בכל שנה לשהות בעיר הקודש החל מימי בין המצרים עד אחרי חגי תשרי.
ובכן, החסיד עלה על אוטובוס ונסע לירושלים. אתם ודאי מתארים לעצמכם שבאותם ימים הנסיעה היא לא פשוטה ומהירה, אבל בסופו של דבר הוא הגיע אל אכסנייתו של רבי ישראל. זה לא היה בזמן קבלת קהל, והגבאי שמאוד שמר על הזמנים של הרבי לא הניח לו להיכנס. אבל החסיד אמר לו: שמע, אני מגיע עכשיו ישירות מתל אביב, ויש לי ממש צורך דחוף לשאול את הרבי שאלה. הוא התחנן לפניו להיכנס, והגבאי – שמו היה רבי ישראל שרייבר – לא היה יכול לעמוד בהפצרותיו. הוא נכנס אל הרבי וסיפר לו על האורח שהגיע. הרבי שמע ונענה לגבאי: אם הוא אכן הגיע במיוחד מתל אביב, בבקשה הכנס אותו.
נולדתי מחדש
החסיד נכנס אל הרבי וראה אותו יושב על כסאו. הוא ממש הרגיש פיק ברכיים. נפלו עליו אימה ופחד, מעין יראה עילאה. כשהתקרב קצת, הרבי הושיט לו את ידו הקדושה ושאל אותו: אתה יהודי מתל אביב? ובתוך כך הרבי הסתכל בו במבט ממוקד וממושך. החסיד נרתע. הוא לא היה מסוגל לענות בפיו, ורק נענה בראשו לחיוב.
הרבי המשיך ושאל: האם יש לך מה לשאול?
לימים הגיע אלינו התיאור של החסיד מאותה פגישה, והוא סיפר במילים אלה: פתאום הרגשתי, כשהרבי מסתכל עליי במבט עיניו החודר, כאילו כל המאורעות והסבל שעבר עליי, כל מה שראיתי – אירועים קשים להחריד – פתאום הכל נמס מול האור שנגה עליי. זה היה אור שאי אפשר להסביר אותו ואת התחושה שלו. כתוצאה מהאור שהצדיק השפיע עליי בדיבורו המועט ובמבט שלו – הוא אמר – לשוני דבקה לחיכי. הרבי שאל אותי אם יש לי שאלה, אבל באותם רגעים קרה לי דבר פלא: כל הקושיות והתהיות שהיו לי, הכל נעלם. פשוט לא היה לי מה לשאול, ולכן נעניתי בראשי לשלילה.
החסיד המשיך וסיפר: הרבי אמר לי 'סע לשלום', ונפרד ממני תוך שהוא אוחז את ידי בכף ידו שהייתה עדיין מושטת. יצאתי מחדרו בהכנעה, והרגשתי כאילו נולדתי מחדש.
תבינו, חברים, הגבאי שצפה בכל הנעשה לא הבין מה קורה. בא יהודי במיוחד מתל אביב ומבקש להיכנס בדחיפות אל הרבי כי יש לו שאלה חיונית. הגבאי מבקש מהרבי להכניס אותו והרבי מסכים, אבל בפועל האורח לא שאל דבר, מה שהפליא את הגבאי מאוד. אבל לנו נודע מפי החסיד מה עבר עליו באותם רגעים. הוא תיאר את החוויה הזאת כך שהרבי, בעיניו האוהבות ובמבטו המאיר, חיבר אותו אל מקור האמונה העליון ובכך מוסס את כל השאלות שהיו לו…
חברים יקרים, לחיים! מי ייתן שבזכותו של רבי ישראל מהוסיאטין נוכל להתבונן בנרות ונזכה שגם אצלנו ניווכח כיצד כל השאלות, התהיות והספקות מתמוססים לאורם. כמובן, ישנם דברים שראוי לשתף בהם את רבותינו ולקבל מענה, עצה והדרכה, אבל לפעמים זוכים לגילוי כל כך נפלא של אור־אין־סוף שכל השאלות והתמיהות מתיישבות. לחיים לחיים!
