שלום חברים! חשבתי הפעם לדבר אתכם על יציאה מאזורי הנוחות. בעולם האימון מקובל לומר, שאדם שרוצה להצליח, לצמוח ולהתפתח באמת, הוא צריך לצאת מהמקום הרגיל והמוכר שנוח לו לפעול בו, ולהגיע למחוזות חדשים. כל עוד אדם פועל רק במקומות שנוח לו איתם, הוא דורך במקום. אדם שלא מוכן לצאת מהבית כשקצת קר בחוץ, או כשלא מוכן להתמיד כשהוא מתקשה בלימוד תורה, מפספס את הצד של ההתחדשות.

ווארט קוצקאי

האדמו"ר הזקן מביא בספר התניא גמרא ממסכת חגיגה, ומבאר שבעצם הנושא שלה הוא ממש העניין הזה – היציאה מאזור הנוחות. בספר מלאכי כתוב: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ", והגמרא שואלת מה ההבדל בין הביטויים – צדיק ועובד אלוקים, ולעומתם הרשע ומי שמוגדר כאחד שלא עובד אלוקים.

הגמרא עונה, ש'עובד אלוקים' ו'אשר לא עבדו', שניהם צדיקים גמורים. אלא שיש הבדל אחד ביניהם: "אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים לְשׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה וְאֶחָד". הגמרא בחרה בפסוק די מכאיב לתאר את מי ששונה פרקו 'רק' מאה פעמים. השאלה הגדולה היא, למה ההבדל בין המאה למאה ואחד הוא כל כך גדול?

ישנה תשובה בנוסח של ווארט קוצקאי לשאלה הזאת, שאומרת שהמספר 'אחד' מכוון לה' יתברך. הרעיון הוא, שלא דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים עם ה'אחד', דהיינו עם ה' יתברך, למי ששונה פרקו מאה פעמים, אבל חלילה בלי התקשרות ל'אחד'. אפשר ללמוד תורה מאה פעמים או במשך מאה ימים, אבל לא לראות את הקב"ה, נותן התורה. לעומת זאת, יכול להיות יהודי שלמשך דקה או שתיים לפני שהוא מתחיל ללמוד, ואולי עוד פעם נוספת באמצע הלימוד, נזכר בה' יתברך, וכך יוצר שינוי מהותי בלימוד. עד כאן הפירוש הקוצקאי.

האדמו"ר הזקן מבאר את הגמרא בכיוון אחר, וכדרכו – בטוב טעם ודעת. מעניין לראות שהביאור הזה מופיע בחלוקה של התניא לשיעור היומי, בלימוד של כ"ד בטבת, שהוא תאריך היארצייט של האדמו"ר הזקן, שהיה שבוע שעבר. בכל אופן, אדמו"ר הזקן מקדים רקע היסטורי לדברי הגמרא, שבימי קדם, כשהיו לומדים את התורה שבעל פה ממש בעל פה, כדי שיוטמע הלימוד היטב במוח ובלב, נהגו לשנן אותו מאה פעמים.

אתם יודעים, השינון שלהם לא היה סיזיפי ומשעמם, אלא עניין חגיגי ומלא שמחה. השינון היה בזמר ובשמחה, עם לחן מיוחד לכל לימוד, לא כמו שכיום הכל נשמע אותו דבר. השירה והזמר היו כל כך מרכזיים, עד שהגמרא אומרת ששינון בלי שירה וזמרה הוא לימוד עם חיסרון גדול.

ובחזרה לאדמו"ר הזקן: הוא מסביר שהחזרה על הלימוד מאה פעמים הייתה הבסיס של כל הלימוד. כמו בחיל האוויר – לפני שמטוס יוצא לדרך, יש נוהל של בדיקות שחייבים לעשות, שמונה או תשע בדיקות קבועות, כך גם מאה פעמים בלימוד. מאה פעמים זאת החובה בשביל לא לשכוח. הפעם האחת מעבר למאה, זאת כבר תוספת שבאה מאהבה. כשיהודי מוסיף עוד אחד מעבר לצורך הבסיסי של הזיכרון, הוא כבר לומד לשמה. אדמו"ר הזקן מוכיח את ההסבר שלו, ממשל שהגמרא נותנת כדי להסביר את המשמעות של אותה פעם נוספת.

חמור קופץ

אמנם היום יש אפליקציה כדי להזמין מוניות, אבל בימי קדם היו רק חמורים, ובלי אפליקציה. הגמרא אומרת, שבשוק של החמרים משלמים זוז שלם כדי לשכור חמור שילך מרחק של עשר פרסאות. לעומת זאת, בשביל אחת עשרה פרסאות, משלמים כבר תעריף חדש – שני זוזים. העניין הזה נשמע באמת קצת תמוה. איך על תוספת של עשירית המרחק משלמים פי שניים?

כדי להסביר את הקפיצה במחיר, הגמרא מסבירה שהפרסה הנוספת היא מאמץ מיוחד עבור החמור, מעבר לרגילות שלו. אפילו עבור החמור, השינוי הוא מהותי. התוספת גורמת לו לצאת מהרגילות שלו, וזאת משימה לא פשוטה. בלימוד, התוספת של הפעם המאה ואחת מבטאת אהבה גדולה, שאדם מוכן עבור ה' יתברך להוסיף עוד יותר מהרגילות שלו:

"וְלָכֵן זֹאת הַפַּעַם הַמֵּאָה וְאַחַת הַיְּתֵרָה עַל הָרְגִילוּת שֶׁהֻרְגַּל מִנְּעוּרָיו שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כֻּלָּן, וְעוֹלָה עַל גַּבֵּיהֶן בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז לִהְיוֹת נִקְרָא עוֹבֵד אֱלֹקִים".

חברים, נראה לי שיש פה בשורה טובה. לפעמים אם עושים רק עוד מאמץ קטן מעבר להרגל, אנחנו יכולים לזכות בהכפלת כל הפעולות הטובות שעשינו עד עתה. הקפיצה הגדולה שמביאה את השינוי הדרמטי, ומכפילה ומשלשת את ההתקדמות, נמצאת בצעד הנוסף מעבר לרגילות שלנו. צעד אחד מעבר לנוח והמוכר. בעולם המעשה רואים רק צעד אחד, אבל בשביל הנפש יש הכפלה של הערך. צעד קטן לאדם, צעד גדול לנפש שלו.

אברך אתכם, ואתם תברכו אותי, שנזכה למצוא בכל ההיבטים של עבודת ה' את הצעד הקטן שהוא מעבר לאזור הנוחות שלנו. עוד צעד קטן בהקשבה או עוד צעד בהתמדה – ללמוד עוד שלוש דקות במקום שבו מסתיימת מנת הקשב והנוחות שלנו, להפסיק לאכול את הגלידה (הבריאה והטבעונית כמובן…) ביס אחד לפני הסוף, או להתאפק עוד חצי דקה מלומר משהו שנון ומצחיק. בדברים קטנים כאלה יש גדולה אמיתית, והם מקפיצים את ההתקדמות בעבודת ה' למחוזות חדשים. לחיים!